סירובו של משה לשליחות

חמש פעמים מסרב משה לשליחות שאליה נשלח בסנה. גליוננו עוסק באחרונה שבשליחויות. על המורה להטיל על תלמידיו – כשיעור בית – להכין את רשימת הסירובים השונים, שתקל לסקור אותם יחד ולהשוות ביניהם.

1.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹ-הִים:
מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (ג', י"א).

2.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים:
הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם... וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" (ג', י"ג).

3.

"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר:
וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (ד', א').

4.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה':
בִּי אֲדֹנָי! לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ
כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (ד', י').

5.

" וַיֹּאמֶר:
בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (ד', י"ג).

על פי רשימה זו יתברר מיד ששונה סירובו האחרון מכל קודמיו. ולא יקשה על תלמידים, גם על צעירים, להבין שכל אחד מן הסירובים – פרט לאחרון – מנומק בחולשות בו בעצמו, באי ידיעה מצדו, בחסרון תכונות מתאימות מצדו, או בחוסר רצון לישועה מצד ישראל; ורק הסירוב האחרון הוא בלתי מנומק כולו, הוא דחייה סתמית, כמעט מיואשת, כמי שנסתתמו כל טענותיו ואין לו אלא סירוב עקר, נבוך, מיותם.

ומעתה אפשר לגשת לגיליון, הפותח בפירושי רש"י ורמב"ן למילים אלה: "שלח נא ביד תשלח". שני פירושי רש"י אין מפרשים את הביטוי הזה בסתמיותו כפי שמפרשו הרמב"ן (בפירושו העצמי "והנכון בעיני"), אלא כמכוונים למישהו מסוים. אלא שבפירושו הראשון הוא מפרש את צורת "תשלח" לא כעתיד אלא כהווה ממושך (ועיין רש"י בראשית כ"ט, ב' ד"ה "ישקו" ; כ"ט, ג' ד"ה "ונאספו", וד"ה "וגללו" ), ובפירושו השני מפרשו כלשון עתיד ממש.

לפי אונקלוס מבטאים מילים אלה "שלח נא ביד תשלח" מבחר רחב יותר, "ביד אדם מדבר צחות"; ואילו לפי הרמב"ן הרי זהו הביטוי הרחב ביותר: ביד כל אשר תשלח.

בנו יעקב במאמרו "משה על יד הסנה" (בגרמנית)* מביא שורה שלמה של ביטויים במשקל זה אשר כולם – אם כי בגיוונים שונים ובהבדלים דקים ביניהם – מבטאים כלליות זו, המאפשרת מבחר רחב ככל האפשר ואינה עומדת על פרטים. והנה אחדות מתוך רשימת דוגמאותיו:

שמואל א' כ"ג, י"ג: "ויתהלכו באשר יתהלכו";

שמואל ב' ט"ו, כ': "ואני הולך על אשר אני הולך";

מלכים ב' ח', א': "וגורי באשר תגורי".

לשאלה ב. האיש החולק על אמונתנו – כנראה נוצרי או מומר, או יהודי שעמד להמיר דתו – שם בפי משה טענה נוצרית, טענת האוניברסליזם במקום בחירת עם אחד. ואולם הפרשן מפרש את סירוב משה בכיוון אחר לגמרי.

הפחד מפני ההתרחקות מן ההשגות הדתיות העליונות אשר אליהן שאף בגלל הצורך לעסוק בעניינים מעשיים, במאבק המדיני-לאומי עם מצרים, ואולי אף עם ישראל, הוא הוא שהניע אותו לדחות את השליחות, לבקש שתוטל על שכמו של אחר, של מי שכבר הגיע להשגות גבוהות. לפי פירוש זה נובע הסירוב מתוך נימוקים אישיים, אם כי נעלים ביותר, אך בסופו של דבר אנוכיים. ואילו לפי הפירוש השני אין סירובו אלא תוצאת רחמיו על ישראל אשר לפי דברי ה' בפסוקים ג', י"ט-כ', עתידים עוד לעבור יסורים רבים ומרים לפני צאתם מעבדות לחרות. והמילים "ביד תשלח" אינם לפי פירוש זה הטלת התפקיד להאבק עם פרעה על שכמו של אחר, מוכשר יותר ממנו, אלא פירושם קיצור המאבק, קיצור העיוניים והסבל, כפי שאנו שומעים מפיו גם בפסוקים האחרונים של פרשתנו.

שאלה ג עוסקת במה שנראה סטייה מן האמת בפי משה בדבריו עם חותנו. יש הבדל רב בין תשובת המדרש ובין תשובת האבן כספי. לפי המדרש הרי שינה משה בדבריו כדי שלא יבוא חס ושלום לידי חילול שם שמים. שהרי ידע משה (כיעקב אבינו בנדרו [בראישת כ"ח, כ']: "אם יהיה אלהים עמדי") שכל הבטחה שניתנת מאת ה' – על תנאי היא ניתנת, על תנאי שיהא המובטח ראוי, או שיחזור בתשובה, אם אינו ראוי בזמן ההבטחה, או על תנאי שלא יגרם החטא לביטול ההבטחה. ולכן שינה משה לחותנו, שמא לא יחזרו בתשובה ויחשוב יתרו שאלוהיו של משה אינו אומר ועושה. וכן עשה גם במכה אחרונה באמרו (י"א, ד'): "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", ולא אמר "בחצות" "שמא יטעו אצטגניני פרעה" (ועיין ברש"י שם!).

תשובת האבן כספי, שאין אלה דברי שקר מפני שלא אמר: "ואלכה לראות העודם חיים" כי אם אמר "ואראה", אינה אלא תירוץ פורמלי בלבד, ויש להסביר לתלמידים שאם גם אינו שקר, אבק שקר יש בדבריו. ואין לתרץ תירוצים פורמליים, אלא מוטב להודות יש כאן שינוי מן האמת ולחפש אחר נימוקיו ומניעיו. וכן עשו חז"ל גם בדברי ה' ששינה מפני השלום (ועיין רש"י בראשית י"ח, י"ג "ואני זקנתי" ).

------------------------------------------------------------------------------------

* Benno Jacob: Mose am Dornbusch, Monatsschrift fur Geschichte und Wissenschaft der Judentums, 1922, S. 11-33; 116-138