תפילת משה

יש לפתוח את הלימוד בהעמדת תפילת משה אחר חטא העגל (שמות ל"ב, י"א-י"ג) מול תפילת משה בפרקנו. ניתוח שתי התפילות יבליט, ששם משולשת היא הטענה הנטענת בתפילה: טענת אהבת ה' לעמו; טענת חילול שם ה' בעולם; טענת זכות אבות וברית אבות – ואילו במקומנו אין לנו אלא טענה אחת ויחידה, והיא: "ושמעו מצרים... ואמרו... מבלתי יכולת".

יש לנתח את אופיים של שני החטאים (חטא העגל וחטא המרגלים) כדי להבין מהי סיבת השינוי הזה שבין שתי התפילות.

יש לראות את חטא ישראל בפרקנו כחוליה בשרשרת נפילותיהם בפרשיות בהעלותך-שלח-קרח – שרשרת אחת של תלונות וטענות ותביעות, המראים כיצד העם ההולך אחר הענן, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט, כ"ג), האוכל לחם שמים, הקיים במדבר מקום "נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים" (דברים ח', ט"ו), וכל קיומו הוא בחסדי שמים, וכל קיומו ניסי – כיצד נופל עם זה מגבהי מרומים של העל-טבעי אל קטנוניות התפישות הטבעיות-אנושיות; כיצד עם זה, המובל על כנפי נשרים, נופל לתוך אהלי נרגנים, ובמקום לשים מבטחו במי שבו לבדו ראוי לבטוח, רוצה הוא בטחונות שוא המובטחים לו על ידי מתעים ומסיתים. מעתה יובן למה לא יוכל עוד משה להתפלל כפי שהתפלל אז, כשעדיין היתה כמיהתם לעבוד את ה' מתלבשת לבושים מצריים, ועדיין רחוקה היתה מהם ההבנה לעבודת ה' צרופה – לכן יכול היה עוד משה לטעון טענת (שמות ל"ב, י"א): "למה ה' יחרה אפך בעמך" – לאמור: הלא בניך הם, חנוניך הם; אך כעת אין עוד מקום לטענות כאלה, ונשארה רק טענה אחת: לא למענם ולא למען ברית אבות מבקש הוא רחמים, אלא למען שמו יתברך.

לטענה זו – למובנה העמוק – יעויין בגיליון שלח תשט"ז שאלה ג, ובייחוד לשם הבנת מבנה המשפטים, המסובך ביותר.

שאלה א מכוונת להסברת פרטי הפסוקים, אך גם ללמד את הלומד דיוקיו של רש"י, זהירותו בבחירת כל מילותיו, כל תוספת וכל חיסרון בדבריו.

אין השאלות של שאלה א קלות כלל. יש להבין כיצד מזהירנו רש"י שלא נבין את המשפט "כי העלית" כמשפט נטפל של מושא לאחר "ושמעו מצרים", וכיצד הוא הופך משפט זה למשפט ראשי בהוסיפו נושא ונשוא: "והם ראו".

ונביא להלן את התשובות לשאלותינו.

לשאלות א 1.-2. רש"י מזהירנו שלא נבין את המאמר: "כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו" כמשפט מושא ל"ושמעו מצרים", שהרי הם בעיניהם ראו את יציאת העם מקרבו ולא היו צריכים לשמיעה. לכן מוסיף רש"י ל"ושמעו" את מושאו [המובן מן הפסוק הקודם (י"ד, י"ב): "אכנו בדבר ואורישנו"]: "ושמעו" – את אשר תהרגם. ואילו את המשפט הנראה כנטפל ל"ושמעו", את המשפט "כי העלית, מנתק הוא מן "ושמעו", והוא הופכו למשפט עצמאי: והם ראו, אשר העלית בכוחך הגדול. ומאחר שרש"י הפך את המילים "כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו" למאמר משועבד ל"והם ראו", לכן הפך גם את היחיד של "מקרבו" לרבים של "מקרבם".

לדעת הרא"ם יש להבין את מילת "אשר" כמילת זיקה למצרים ואת "כי העלית" למשפט לוואי. ואלה דבריו:

לא שישמעו כי העלית מקרבו, כמובן מלשון המקרא, אלא שישמעו ההריגה הנזכרת, שאתה אומר לעשות; ומפני שהשומעים הריגתך הם המצרים עצמם, אשר ראו כוחך הגדול בהוציאך את העם הזה מקרבם, מרוב חיבתך בהם, לא יאמרו שחטאו לך והרגת אותם בעבור חטאם, כי אי אפשר שתבטל כל אותה חיבה שהיה לך בהם בעבור חטא, אלא יאמרו: כנגדם יכולת להילחם אבל לא כנגד יושבי הארץ הזאת.
ומילת "כי" משמשת "אשר" כאילו אמר: ושמעו המצרים – אשר העלית את העם הזה מקרבו – את ההריגה שהרגת אותם ואמרו: "מבלי יכולת ה'...".

לשאלה א 2. (3). הלא כל טענת משה היא: חדל מן העונש הזה, כי לא תהיה פעולת העונש חינוכית לכל באי עולם; לא ילמדו מתוכו את אשר יש ללמוד מכל עונש, כי אין להמרות פיך, אלא ילמדו לומר "מבלי יכולת". וכדי להראות שלא יובן המוסר והלקח הנכון מן העונש, לכן אמר רש"י בשלילה: לא יאמרו שחטאו לך (הכרה זו שהיא בעצם תכלית כל עונש), אלא יאמרו: "מבלי יכולת...".

לשאלה א 3

(1) לא ייתכן שהמצרים יאמרו לכנענים. כל חילול השם העלול לבוא בעקבות ההריגה הוא שהמצרים יחשבו "שכנגדם יכולת להילחם, אבל כנגד יושב הארץ לא יכולת להילחם". בעל כורחנו אין "אל יושב הארץ" כאן אלא "על יושב הארץ". ומצינו "אל" בהוראת "על" בכמה מקומות. כגון שמואל ב' כ"א, א': "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים" (ופירושו "על"). וכן שמואל ב' א', כ"ד: "בנות ישראל אל שאול בכינה". ובייחוד רגיל "אל" או "ל-" בהוראת "על" אצל הפעלים "אמור", "דבר", כגון שמות י"ד, ג': "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ", ועיין רש"י שם.

(2) מכיוון שהמאמר המוסגר כאן בין "ואמרו אל (=על) יושב הארץ הזאת" ובין הדברים שיאמרו (והם: "מבלי יכולת...") ארוך מאד, לכן מחזירנו רש"י למשפט הראשי באמצעות השאלה: "ואמרו"... ומה יאמרו עליהם?...

(3) ומכיוון שכל המאמרים בין "שמעו" (השני) ובין "והמתה" הם שרשרת אחת של סימני חיבה של ה' אל ישראל, וכל סימני חיבה אלה "שמעו מצרים, לכן מחבר רש"י את כולם באמצעות וי"ו החיבור: כי אתה שוכן בקרבם ועין בעין אתה נראה להם, ו.. ו... "והכל בדרך חיבה".

לשאלה א 4. מהו זה שיביא אותם לומר "מבלי יכולת..."? מהו הגורם שלא יבינו את ההריגה כעונש מוצדק על חטא? מפני שמצד אחד ישמעו את כל סימני החיבה שלך אליהם, "ולא הכירו בך שניתקה אהבתך מהם", ומצד שני ישמעו שהרגת אותם "פתאום" – לא לאחר שינוי יחסך אליהם לאט לאט, לכן יסיקו מסקנה של "מבלי יכולת...".

לשאלה א 5.

(1) פסוקנו מחזיר אותנו אחרי המאמר המוסגר אל המאמר הראשי בחזרו שוב על הנשוא העיקרי "ואמרו" ואל הנושא "הגויים אשר שמעו את שמעך", וכדרך חזרה כזו, שהיא תמיד מקוצרת, אינו חוזר על המילים "אל יושב הארץ", לפיכך מחזירנו רש"י אל המשפט הראשי ברמזו ל"אל יושב הארץ" (אשר לפי פירושו יש להבינו כ"על יושבי הארץ" – ביחס ליושבי הארץ):

לפי שיושבי הארץ חזקים וגיבורים, ואינו דומה פרעה לשלושים ואחד מלכים. זאת יאמרו על יושבי הארץ הזאת: "מבלי יכולת...".

(2) וכדי להסביר שאין כאן משפט ראשי מחובר חדש "וישחטם", אלא שהוא משפט ראשי קשור לנטפל משועבד לו, הופכו רש"י לעבר פשוט: מתוך שלא היתה יכולת בידו להביאם – שחטם.

לשאלה א 3. נעיר עוד, שאין הפירוש "אל" – "על" מתקבל על דעת כל פרשנינו. הנה נשווה לדבריו את דברי הרמב"ן:

ולפי דעתי אין הכוונה למשה רבינו בטענה הזאת, מפני שהכנענים חזקים וגיבורים במלחמה, כי ה' היכה את מצרים בדבר, והמית בכוריהם, והביא עליהם מכות גדולות מן השמים, ונקל זאת בעיני ה' להכות בדבר הגיבורים והחזקים כדלים וכחלשים, אבל הכוונה בתפילה הזאת לאמור: יחשבו מצרים ויאמרו, כי יש כוח באלהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת את העם הזה מקרבו, ולא יכולת לעשות כן בכנען ובאלהיהם. והנה יהיה בזה חילול השם, ויחזקו ידי עובדי עבודה זרה. ואם כן יתכן שיהיה "אל יושב הארץ" כפשוטו, שיאמרו המצריים לאנשי ארץ כנען "מבלתי יכולת...".

וממנו הושפע שד"ל (שהובא בשאלה ב), ופירש אף הוא "אל" כמשמעו. אולם שונה הוא ממנו (וגם מרש"י) בכך, שלפי דעתו, גם המצרים יאמרו לכנענים וגם הכנענים למצרים. המצרים יספרו לכנענים את יציאת מצרים והכנענים למצרים את יחסו הטוב, יחס הקרבה של ה' לישראל במדבר. לפי זה אין "ושמעו" של פסוק י"ג וה"שמעו" של פסוק י"ד מתייחסים לאותו נושא, ואין ה"ואמרו הגויים" של פסוק ט"ו חזרה על "ואמרו אל יושב הארץ, כדי להחזירנו למשפט הראשי בגלל אריכות המאמר המוסגר.

מסכים הוא עם רש"י בתפישתו הכללית של דברי משה: הריגתם הפתאומית של בני ישראל אחר שהראה ה' להם אך יחס של חיבה – תתפרש על ידי הגויים כבלתי יכולת מצד ה' להכניסם לארץ. אלא ששד"ל מוסיף עוד, שאף הריגה זו תהיה מתוך יחס של חיבה, "שמאהבתך אותם הרגתם, כדי שלא יפלו ביד אויביהם". וקשה לקבל שכן יתפשו האומות את הריגתם של כל ישראל "פתאום" במדבר.

לשאלה ד. המצרים לא יכלו בזמנו לטעון "מבלתי יכולת", כי את יכולתו של ה' ראו עין בעין, באותות ומופתים ובמוראים גדולים. אך יוכלו לומר – כפי שכבר אמר פרעה (שמות י', י'): "ראו כי רעה נגד פניכם". ואלה דברי קאסוטו בפירושו לשמות לפסוק ההוא, אשר לדעתו הפסוק בתפילת משה אחרי מעשה העגל רומז אליו:

"ראו כי רעה נגד פניכם": שימו לב לכך, שאם תפצירו בי הפצרה נוספת צפויה לכם רעה. גם כאן אולי, כפי מה שהוצע כבר, יש לראות מעין רמז לאל המצרי רע, ראש הפאנתיאון המצרי. דעו כי כוח האל שלי יקום נגדכם. והשווה לב, יב.

ואילו עתה בהתקרבם לארץ, אחרי כל סימני החיבה והאהבה של הולכתם במדבר, שוב לא יוכל לטעון "ברעה הוציאם", כי אם רק "מבלי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר".