שירת הבאר

קטע זה שבו עוסק גיליוננו ועד סוף הפרק קשה הוא מכמה בחינות, גם מבחינה לשונית (מילים שאין להם אח או שספק אם יש להם אח במקרא: "והב", "ונירם", "ונשים"); גם מבחינה עניינית: שלוש פעמים מובאות כאן ציטטות (מתוך "ספר מלחמות ה'"; מתוך "השירה" אשר שר ישראל "אז"; ומתוך דברי "המושלים"), ובכל אחד מן המקרים אין הדבר ברור באיזו מילה נגמרת הציטטה, ואף לא תמיד ברור מהיכן היא מובאת ובאיזו הזדמנות ועל ידי מי נאמרה לראשונה; מה הוא "ספר מלחמות ה'"? מי הם "המושלים"? באיזו הזדמנות שר ישראל את "השירה הזאת"?

גיליוננו עוסק רק בשירה ובפסוקים שלאחריה; הקשר שבינה לבין המסופר בפרק כ' הוא עניינה של השאלה הראשונה, ומשולב בה גם דיון בשאלה מי הם "השרים" ו"נדיבי העם", ולמה בכלל נאמרה "שירה" על באר זו. יצויין כאן שהמילים "היא הבאר אשר אמר ה'" הן הן המעוררות את הפרשנים לומר מה שאמרו, שהרי מילים אלה מדברות על הבאר כעל באר ידועה כבר מלפני כן.

מדרש תנחומא, רש"י, רשב"ם וחזקוני מזהים באר זו עם המים שהוצאו מן הסלע בקדש, ואם כפי דעתם, הרי שעליהם ליישב את הקושיה המתעוררת מעתה: למה מוזכרת השירה רק עתה, אחרי עניין אדום ומות אהרן ומלחמת הכנעני מלך ערב ומעשה הנחשים – ולמה לא הוזכרה בסמוך למעשה המים? ועוד עליהם ליישב: אם באר זו זהה עם המים אשר הוצאו דרך נס מן הסלע, כיצד יאמר עליה ש"חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם"? ראב"ע, רמב"ן (בשינוי מה) ואבן כספי אינם מזהים באר זו עם מי הסלע, אלא מדגישים שזו היא באר אחרת, אשר כרוה וחפרוה על פי ה' רועי העם ומנהיגיו. ואם כן הוא סרו הקושיות דלעיל, אך לעומת זה יש ליישב מילת "היא הבאר", כי אם באר חדשה זו – למה המילה הנראית כמזהה אותה עם משהו ידוע?

הרשב"ם אף מסביר דרך אגב את "ספר מלחמות ה'" של פסוק י"ד, אשר למובאה מתוכו שייכים לדעתו לא רק הדברים המסופרים בפסוקים י"ד וט"ו – אלא גם שירת הבאר. ואם כן הוא – הרי שלא יוכל לקבל את פירוש רוב הפרשנים, שהיה זה ספר שנכתב בימי משה או כבר לפניו, ספר שבו נכתבו מלחמות נפלאות ונצחונות מזהירים ובו סיפרו את גבורות סיחון בנצחונו על מלך מואב; והנה אין מקום לשירת הבאר ששרוה עתה – בספר המספר מלחמות מני קדם. ולכן מפרש הוא מילת "בספר" – כקיצור של שם הפועל, כשמספרים היו את מלחמות ה', בספירת דברים ששיבחו להקב"ה (וזו גם דעת רש"י).

שאלה ב מוקדשת לדרכי חז"ל בדרשותיהם, והפעם בדרשת שמות.

דברי הרשב"א חשובים לנו ביותר, מאחר ששני סוגי הטועים "המשתבשים" קיימים גם היום, ויושם לב לכך, שלדעת הרשב"א הסוג השני מסוגן מן הראשון. אולם בימינו – בחוגים מסוימים – גדולה סכנת הראשון לא פחות מסכנת השני.

לדברי הרשב"א הללו ישווה הלומד את דברי הרמב"ם הבאים, ב"מורה נבוכים", ג', מ"ג:

ואמנם ארבעה מינים שבלולב כבר זכרו ז"ל בו קצת סיבה על צד הדרשות, שדרכם ידוע למי שהבין דרכיהם, וזה שהם אצלם כדמות מליצת השיר, לא שהדבר ההוא הוא העניין הפסוק ההוא.
ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: החלק האחד ידמה, שהם אמרום על צד ביאור עניין הפסוק ההוא, והחלק השני הוא מבזה אותם ויחשבם לשחוק, אחר שהוא מבואר נגלה, שאין זה עניין הפסוק. והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב, שהם עניין הפסוק ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים.
ולא הבינה אחת משתי הכיתות, שהם על צד מליצת השיר, אשר לא יספק עניינים על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא, והיו עושים אותו הכל, כמו שיעשו המשוררים מזמורי השיר.
אמרו רבותינו ז"ל (כתובות ה, ע"א): תני בר קפרא: "ויתד תהיה לך על אזניך" (דברים כ"ג, י"ד): אל תקרי "אזניך" אלא "אוזניך", מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אוזנו. ואני תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כוונת זאת המצווה, ושה"יתד" הוא האצבע ו"אזניך" הם האוזנים – איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשוב זה; אבל היא מליצת שיר נאה מאד: הזהיר בה על מידה טובה, והוא, כי כמו שאסור לומר דבר מגונה כן אסור לשומעו, וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר במדרשות "אל תקרי כך אלא כך" – זה עניינו.
וכבר יצאתי מן הכוונה, אלא שהוא תועלת יצטרך אליה כל בעל שכל מאנשי התורה הרבנים, ואשוב אל סדר דברינו...

ועם כל זה צדק בעל "תורה תמימה" שלא היו חז"ל דורשים דרשותיהם בהסמיכם אותם על פסוק, אלא אם כן מצאו בסגנונו, בלשונו, בדקדוקו אינו חריגה מן הרגיל, המקובל, הנהוג בסגנון, בלשון ובדקדוק.

והנה כאן במקומנו בולט הדבר: בכל מקום שהוזכרו מסעות בני ישראל, וביחוד ברשימה המפורטת והמסכמת שבפרשת מסעי, הוזכרו בין שם לשם הפעלים "ויסעו", "ויחנו": "ויסעו מ... וינו ב...", ואילו במקומנו באו חמשת השמות: "מדבר", "מתנה", "נחליאל", "במות", "הגיא", בלי קשר של פועל ביניהם, ואף מילת היחס לכיוון "אל" או אות היחס "ל" נעדרת. וחריגה כזו מן הסגנון המקובל, מן הנוסחה הקבועה של "ויסעו מ... ויחנו ב..." היא שאיפשרה את הדרש במקום הזה.

נוסף על כך יש בפסוקנו קושי והוא: שמות אלה נעדרו בסידור המסעות המסכם שבפרשת מסעי, ובאו תחתיהם אחרים (ועיין פרק ל"ג, מ"ד-מ"ט), ואף זה מעורר את הדרשן לדרשם שלא כשמות עצם פרטיים. (ועיין גם ברש"י לדברים א', א' ד"ה "בין פארן ובין תפל ולבן", המוציא שמות אלה ממשמעותן, מפני הטעם, ש"חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן").

ועד כמה היה ברור ומודע לחכמינו, שאין הם עוסקים בדרשות כאלה בפשוטו של מקרא, יראה מן הדוגמה הבאה ממסכת גיטין ז, ע"א; אף היא דרשה של שמות עצם פרטיים: 

אמר ליה רב הונא בר נתן לרב אשי: מאי דכתיב (יהושע טו, כב): "וקינה ודימונה ועדעדה"? אמר לו: מתוותא דארץ ישראל קחשיב (=הפסוק מונה את ערי ארץ ישראל). אמר ליה: אטו אנא לא ידענא דמתוותא דארץ ישראל קחשיב?! (=וכי אני לא ידעתי שהפסוק מונה ערי ארץ ישראל?!) אלא רב גביהא מארגיזא אמר ביה טעמא: כל שיש לו קנאה על חבירו (רש"י: כעס מחמת צער שצערו) ודומם (=ושותק, ומעביר על מידותיו) – שוכן עדי עד עושה לו דין (=יריב את ריבו).

לשאלה ג. אולם הפשטן רשב"ם אינו מוציא את השמות האלה ממשמעותן, ולפי דעתו יש להשלים את הנשואים הרגילים "ויסעו" – "ויחנו", והנושא כמובן בני ישראל. לפי בכור שור ההולך כאן בעקבות תרגום אונקלוס אין אלה שמות עצם פרטיים אלא מושגים גיאוגרפיים; אולם שונה הוא לגמרי מן הרשב"ם בזה, שלפי דעתו הנושא אינו בני ישראל כי אם הבאר: מי הבאר המגיחים ושוטפים ועולים ויורדים.