גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
הסברים ותשובות
חזרה לגיליון
הרחבות והכוונה לשימוש נכון בגיליון
אין גיליונות נוספים בנושא זה
תנ"ך ברשת - עיון בפסוקי ההפטרה
פרשת האזינו
שנת תשכ"א

הפטרה

שמואל ב פרק כב

גיליון זה אינו עוסק בשירת דוד בכללה, ועל כן אין בו כל שאלה כללית המקיפה את המזמור כולו או שאלה העוסקת במבנהו וביחס שבין חלקיו.

יש להראות (בייחוד בשאלה א) כיצד נמחקים כליל הגבולות בין ה"אני" הפרטי ל"אני" הקיבוצי בהרבה מזמורים ותפילות.[1] על אף הפסוק הראשון המשייך את מזמורנו לחיי דוד, ראו חז"ל בו את הד קריאת כל הדורות.

הרוצה להכיר דרך זו יעיין גם במדרש תהילים לפרק י"ג, ב'-ג':

"עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי":  

אני עתיד למסור אתכם ביד ארבע מלכויות ואתם אומרים ארבע פעמים "עד אנה":
"עד אנה ה' תשכחני" – בבבל;
"עד אנה תסתיר את פניך ממני" – במדי;
"עד אנה אשית עצות בנפשי" – ביוון;
"עד אנה ירום אויבי עלי" – באדום.

גם במקומנו וגם שם שומע המדרש מתוך ההקבלה המרובעת את שאגתו של עם ישראל בכל תולדותינו. (כידוע ראו חז"ל – על פי רמז בספר דניאל – את תולדות האנושות החל מבבל מחולקת לארבע מלכיות, אשר הרביעית שבהן, אדום – רומי, זוהתה בימי הביניים עם ארצות אירופה הנוצרית.)

ניטשטש כאן הגבול בין ה"אני" הפרטי, ה"אני", של היחיד, ובין ה"אני" הכללי, הלאומי. היחיד המתנה את צרותיו, שהוא עולם קטן בפני עצמו, בעל ביוגרפיה מסויימת וצרות מסויימות משלו – והוא הוא המתנה יחד עם צרותיו הוא את צרות האומה; הוא נעשה שופר לצרות האומה, ולא רק של דורו, אלא מתוך שירתו בוקע הדם של כל הדורות; וההצלה הבאה מאת ה', שעליה מדובר בפסוק, אף היא אינה רק הצלת דוד "מכף כל אויביו ומכף שאול", אלא היא הצלת ישראל, ולא הצלה חד פעמית של שבי ציון אחר גלות בבל או של יהודי שושן מיד מלך פרס או של דור החשמונאים מכף אנטיוכס, אלא היא שיר תודה על הצלת ישראל, שבכל דור ודור עומדים עליהם לכלותם – והקב"ה מצילם.

באותו כיוון השתמש גם הרמב"ן במדרש חז"ל בדבריו לבראשית ט"ו, י"ב:

"והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו": דרשו בו רמז לשעבוד ארבע מלכויות, כי מצא הנביא בנפשו "אימה", ואחר כך בא ב"חשיכה", ואחר כך "גדלה" החשיכה, ואחר כך הרגיש כאילו היא "נופלת עליו", כמשא כבד תכבד ממנו.
אמרו: "אימה" – זו בבל;
"חשיכה" – זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית;
"גדולה" – זו יוון;
"נופלת עליו" – זו אדום (=רומי).

בדרך זו של ראיית הדו משמעות במזמורים – המשמעות לחיי דוד והמשמעות לגורל האומה; ראיית המזמור כביטוי לצער היחיד ויחד עם זה כצערה של האומה בכללה – הלך הרד"ק בפירושו לכמה וכמה מזמורים.[2] ואולם רש"י – המתחשב בכל פירושיו בראש וראשונה בהקשר, בפסוקים שבתחילת המזמור ובאלה שבסופו, באווירת המזמור כולו, נמנע מלפרשו על ישראל בכל דרכי גלותם, מפני שהאופי האישי, ואף המלכותי, בולט ומפורש בהרבה מפסוקי המזמור (נוסף על הפסוק הראשון). וגם אנשי המדע, אשר בדור הקודם לא רצו לקבל את דוד המלך כמחבר מזמורנו, בימינו רבים מהם נוטים שוב לייחס את המזמור לדוד המלך.[3]

לשאלה ב. המושג "משברי מות" מתפרש בפירושים שלפנינו בשלושה אופנים שונים: כמושג האישה הכורעת ללדת (ועיין רש"י מלכים ב' י"ט, ג': "כי באו בנים עד משבר" ), כצרות השוברות את האדם וכגלי ים הנשברים ומתנפצים אל אבני החוף. לשאלה איזה פירוש נראה יותר, אפשר לענות רק מתוך ראיית ההקשר.

בארבע תמונות עומדות לפנינו הסכנות, הצרות, הרדיפות. שתיים הראשונות יסודן מים (לפי הנוסח של שמואל,[4] שהוא לדעת אברבנאל ואחרים הקדום יותר). המים המופיעים רבות במקרא כיסוד המרווה ומפרה, הנותנים שמחה ושלום ("הנני נוטה אליה כנהר שלום" – ישעיה ס"ו, י"ב) – מופיעים גם רבות במקרא ככוח השוטף והגורף וההורס הכל.

לכן לא נראה לנו פירושו של רש"י על פי התרגום. ויותר נראה פירושו האחרון של רד"ק ("או פירושו על דרך משל"), גם מטעם ההתאמה לחלקו השני של הפסוק.

לשאלה ג. הקושי כאן הוא מאלה שרש"י וגם הרד"ק מרבים לעמוד עליהם בספרי נביאים וכתובים (וגם אנשי המדע כיום מטפלים בו), והוא שאלת זמני הפועל בלשון המקרא; ביתר דיוק: משמעותם המדוייקת של צורות הפועל. הן ברור לנו ששלוש הצורות של פקד, פוקד, יפקוד עמוסי משמעויות הן הרבה למעלה מן שלושת הזמנים עבר, הווה, עתיד. יעויין לזה רש"י בראשית כ"ט, ג', ד"ה "וגללו" .

את המילה "אני" מוסיף רש"י כאן כדי להבליט את האנטיתזה שבפסוקים: אני עושה את שלי והוא עושה את שלו. ועיין בראשית ט', ז' ("ואתם פרו...") וט', ט' ("ואני הנני מקים..."), וברש"י שם.

השאלות ד, ה חשיבותן רבה מבחינה דידקטית. לא יאמרו הלומדים בראותם מוטיב חוזר במזמורים שונים או בנבואות שונות: "הרי זה אותו דבר", אלא יתעמקו בפרטי הדברים ויראו שאין דימוי, צירופי מילים, מטפורות, ואף מוטיבים תוכניים אלא חומר בלבד היכול לשמש מטרות שונות, היכול לקבל משמעויות שונות. התלמידים ודאי ירגישו בהבדל האחד שהדימוי משמש כאן לסמל צרה שעברה כבר, שממנה נושע, ואילו שם, במזמור ס"ט, המדובר בצרה שהוא נתון בה ברגע דברו. אבל בעצם אין זה אלא הבדל חיצוני. חשוב יותר הוא ההבדל הבא:

במקומנו המים מקיפים אותו, מבעיתים אותו; עומד הוא במרכזו של נוף פתוח, אשר כל יסודותיו מתמוטטים: רעשו מוסדות הארץ, חשכו שמים ממעל; ברקים, רעמים, ואפיקי ים מתגלים – חרדת אלהים במלוא היקום. ואילו במזמור ס"ט הצרה והמצוקה מסומלת במקום צר ומעיק, בבאר האוטרת עליו פיה, ביון מצולה, בטיט, אשר בו הוא טובע.

ויש עוד הבדל בין שני המקומות והוא היחס בין המשל לנמשל. במקומנו שני אלה נפרדים הם, תחילה המשל ואחר כך – כהסברו של המשל – בא הנמשל (והיא צורה מצויה בתהילים ועיין לדוגמה מזמור ט', ט"ז-י"ז); ואילו במזמור ס"ט מתמזגים המשל (המים) והנמשל (השונאים) יחד: "אנצלה משונאי וממעמקי מים". דבר זה הביא את המלבי"ם לידי סטיה מן התפישה הרגילה, שיש לפנינו משל ונמשל; הוא רואה את הפסוק על כל אשר בו; על האויבים האורבים לו ועל המים המסכנים אותו – לא כסמל ונמשל, אלא כתמונה אחת ואחידה למצבו המסוכן. ואלה דבריו:

"אנצלה משונאי וממעמקי מים": כשינצל מן המים הוא ירא משונאיו העומדים על שפת המים להרגו, וכשישאר במקומו מתירא מן המים...

[והיא סיטואציה ידועה לנו יפה מכל תולדותינו בגולה והגיעה לאקטואליות נוראה בימי מלחמת העולם השניה.]

ההבדל בין שני המקומות המובאים בשאלה ה בולט יותר. אותה רכיבה-דאייה "על כנפי רוח" מסמלת בפרקנו את ישועת ה', את חסדיו עם בני אדם, ואילו במזמור ק"ד מסמל הילוכן "על כנפי רוח" את היותו למעלה מעל לכל, את גדלו, את הודו (למעשה אין אנו אלא מתרגמים מלשון סמלים אחת ללשון סמלים שניה). אם תרצה לומר הרי אותה תמונה משמשת כאן להבעת "השגחתו" ושם להבעת "מציאותו".

לשאלה ז. יש להעיר שאין כאן, בניגוד למדרש המובא בשאלה א, רק הרחבת הנאמר בפסוק, הוצאתו מתחום היחיד לתחום הרבים, אלא הפיכת מגמתו. בפסוקנו מדובר על יחסו של ה' לסוגי בני אדם בעלי התנהגות שונה, ואילו במדרש מדובר על אותו אדם בהתנהגויות שונות. וכאן מראה המדרש שאף הצדיקים הגדולים נתפשים לרגעי חולשה. (המשך המדרש דורש ארבעה אלה, התנהגות זו בחסידות, בתמימות, בנבררות ובעקשות גם על ארבעה פסוקים שנאמרו מפי משה.)

פרופ' הינמן בספרו "דרכי אגדה"[5] מעיר למדרש שלנו:

הדגשה זו של חטאי צדיקים באה איפא להזהיר את האדם "שלא יאמין בעצמו עד יום מותו"... את הפסוק (תהילים יח, כו-כז): "עם חסיד תתחסד... ועם עקש תתפתל", דרשו במשה שאמר (שמות ד, יג): "שלח נא ביד תשלח", והשיב לו הקב"ה (שמות ד, טז): "דיבר הוא (=אהרן) לך אל העם".

------------------------------------------------------------------------------------

[1] על התמזגות זו של ניסיון אישי וניסיון על-אישי, לאומי, של הדור כתב בובר בדברו על ספר איוב:

"יותר משאתה מרגיש בדיבור זה הד יסורים של יחיד, אתה שומע בו נהמת צערם של יוצאי גולה... גם מאחורי ה'אני' הזה שנעשה אישי במידה כזו, עוד עומד ה'אני' של ישראל"

                                                                            (תורת הנביאים).

[2] תינתן כאן דוגמה נוספת לדרך פרשנות זו. למזמור ו' (פסוק א') אומר הרד"ק:

והמזמור הזה אפשר שאמרו דוד בחליו ואפשר גם כן שנאמר על לשון כל אדם המדוכא בחליים, כי הרבה מזמורים שהם תפילה ובקשה חיברם דוד להיות מזומנים לכל מתפלל. וכן דעתי בזה המזמור. ויש אומרים, כי נאמר על הגלות, כי ישראל בגלות כמו חולים ומדוכאים.

[3] סגל בספרו "ספרי שמואל" דוחה את דעותיהם של אלה הנוטים לייחס את מזמורנו למחבר אחר:

החלק הראשון של השירה מתפרש יפה על מצוקת דוד בראשית המלחמה הארוכה עם הפלשתים, כשהוכרח לעזוב את מקומו בחברון ולהתגורר בסביבת עדולם... החלק השני של השירה מתפרש יפה על נצחונותיו הגדולים המסופרים בפרקים שמואל ב ח-יא. בחלק זה מתאר המשורר את עצמו כגיבור שנלחם באויביו והכניעם, ונעשה לראש גויים שנשתעבדו לו עמים רחוקים שלא ידעם, ואף עמים שידעו גבורתו רק לשמע אוזן. דברים אלה אינם נאותים בפי שום מלך או משורר בישראל, אלא רק בפי דוד. ויש במזמור זה גם רמז למרידות בישראל נגד דוד (פסוק מ"ד: "ותפלטני מריבי עמי").
דוד ידוע לנו לא רק בספר תהילים אלא גם בספר שמואל כמשורר נעלה... כבר בנערותו היה מפורסם כמנגן בכינור, ובימי קדם המנגן היה גם משורר, כמו שהמשורר היה גם מנגן. כבר עמוס מעיד עליה (על הנגינה והשירה של דוד) ו, ה: "כדויד חשבו להם כלי שיר". לפיכך בטלה ומבוטלת היא דעת החדשים השוללים את השירה הזאת מדוד בהתאם לשיטתם המוטעה שהספרות המזמורית היא מאוחרת בישראל. האמת היא להיפך, שהשירה והזמרה בעבודת ה' הן קדומות מאד בישראל... ויש גם יסוד היסטורי למסורת, שדוד הוא שהתחיל בשירה ובזמרה בלווית כלי נגינה, ושהוא עצמו כמשורר ומנגן בעל רגשות דתיים עמוקים מאד חיבר מזמורים "וחשב (=המציא) כלי שיר" (דברי הימים ב כט, כו-כז; נחמיה יב, לו), ללוות את זמרת המזמורים בנגינת כלי ניגון. ולכן אמיתיים הם דברי הכתובת לשירתנו, שדוד חיבר אותה אחרי כל מלחמותיו.

[4] על ההבדלים שבין נוסח השירה בשמואל ובין זה שבתהילים ימצא המעיין חומר בספרו המוזכר של סגל, "ספרי שמואל". ועיין גם במאמרו של ע"צ מלמד בספר דינבורג, עמודים 30-19.

[5] פרק ניגוד והדרגה, עמוד 50.