גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
עלון הדרכה
חזרה לגיליון
אין גיליונות נוספים בנושא זה
תנ"ך ברשת - עיון בפסוקי הפרשה
פרשת וישב
שנת תשכ"ח

יהודה ותמר

בראשית פרק לח

דמותה המזהירה של תמר, המזהירה על אף התנהגותה הנראית מוזרה, הוארה באור גדול בספרו של תומס מן "יוסף ואחיו", בכרך הרביעי ("יוסף המשביר") מתואר שם רצונה העז להתקשר לאומה זו ולאלוהיה, רצון שלא נתערער ע"י הניסיונות האישיים המרים שנגרמו לה ע"י אישים בודדים מתוך אומה זו. מדרשים אחדים המבליטים את מידותיה התרומיות של תמר הובאו בגיליון וישב תשכ"ג – יעויין שם.

הפרק הזה שפרץ לתוך סיפורו של יוסף ומפסיק את המשך עלילתו, נראה כבלתי קשור בו לגמרי. ובקשר בינו ובין סיפור יוסף עסקנו בשאלה ב. קשה מאד היא שאלת הכרונולוגיה, השאלה: כיצד אירעו כל המאורעות המסופרים בפרק זה במשך 22 שנה, מזמן מכירת יוסף עד רדת יעקב וביתו מצרימה? נביא בזה מתוך מאמרו של קאסוטו את ניסיונו לפתור שאלה זו:

מ"ד קאסוטו, יהודה ותמר ("ציונים" ספר הזכרון לשמחוני):

...הסדור הכרונולוגי של המאורעות יראה מיד קשה עד מאד... שהרי ע"פ הפסוקים... לא עברו ממכירת יוסף עד ירידת ב"י למצרים אלא כ"ב שנה, ונראה שאף שני בניו של פרץ מיורדי מצרים היו... ואיך אפשר שעדיין לא עברו כי אם כ"ב שנה בלבד? את השאלה אי אפשר לדחות, כמו שנסו פרשנים קדמוניים, ע"י ההשערה שהענינים המסופרים בראשית פרשתנו קדמו למכירת יוסף. לשון הכתוב("ויהי בעת ההיא") מתנגדת לפרוש כזה.

והוא מנסה ליישב את הקושיה בדרך מיוחדת, שלא הלכו בה לא פרשנינו ולא החוקרים החדשים:

כשנסתכל היטב בפרק מ"ו, נמצא, שבהזכרת חצרון וחמול משתמש הכתוב בניב מיוחד, שונה מאלה שהשתמש בהם בשביל שאר ב"י, לא "ואלה בני פלונית" ולא "ובן פלוני", כי אם "ויהיו בני פרץ...". ...רצה הכתוב להשמיענו דבר מיוחד. לא לחנם שנה את לשונו. הרשות בידנו לשער, כי כשעזב הכתוב את הנוסח שהשתמש בו לגבי כל יורדי מצרים ונקט לשון "ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" כוון ללמדנו, כי בניו של פרץ לא היו מיורדי מצרים, אלא משום סבה אחרת נזכרו כאן. שאף בני יוסף לא היו מיורדי מצרים, ואף הם נזכרו כאן בשנוי לשון.
מן הראוי לשים לב לעובדה, כי גם ער ואונן נזכרו כאן, אע"פ שמתו קודם ירידת יעקב ובניו מצרימה. כמו כן הם נמצאים בבמדבר כ' ו' ברשימה הבאה למנות את ראשי המשפחות ואת המשפחות שנקראו על שמם, ומער ואונן לא יצאה שום משפחה.
קרוב הדבר כי מספר שבעים בני יעקב היה קבוע במסורת. במספר שבעים נכללו אף ער ואונן, וכשבא הכתוב לפרט את שמות יורדי מצרים אחרי מותם של שנים אלה, נרשמו כאן שנים מנכדיו של יהודה... עלינו לזכור כונת תורת היבום, שהיא להקים שם המת בישראל (דברים כ"ה) "ולא ימחה שמו מישראל". בנדון שלנו, מכיון שהמתים היו שנים, היו צריכים שני הבנים הראשונים לקום על שם המתים. לו ייבם שלה את תמר, היה בנו הבכור נחשב לבא כחו של ער ובנו השני לבא כחו של אונן. אולם תמר לא ניתנה לשלה, וביקשה להתייבם ליהודה. אולי כוונה בזה למנהג קדמון המטיל על אביו של המת לשאת את האלמנה לאשה, במקום שאין אחים ראוים לזה... מובן הדבר שיש הבדל גדול בין בן אחיו של המת ובין בן אביו של המת. בסדר דורות המשפחה עומד בן אחיו במדרגה שוה לזו שבה היו עומדים בניו של המת לו נולדו, ועל כן מן הראוי שכינס במקומם; בעוד שבן אביו של מת עומד במדרגת המת עצמו ולא במדרגת בניו. וגדול ערכו של הבדל זה... כל אחד מבני השבטים זכה ליסד משפחה משלו, שנקראת על שמו. יהודה שהוליד חמשה בנים: ער ואונן ושלה ופרץ וזרח זכה לחמש משפחות... אולם לו קמו פרץ וזרח תחת ער ואונן היו משפחות יהודה רק שלשה. כדי למלא מקום המתים באופן שלא יתמעט מנין משפחותיו של השבט, צריך שתיוסדנה שתי משפחות מיוחדות. לפיכך לא פרץ וזרח אחיהם של ער ואונן, העומדים בדרגת משפחה שונה לדרגתם, קמו על שם המתים, אלא שני בניו הראשונים של פרץ: חצרון וחמול, בני בנו של יהודה, "קמו על שם דודיהם"... בזה נתקיימה כלפי ער ואונן מצות "ולא ימחה שם מישראל"...
עתה ברור לנו, מפני מה נזכרו ער ואונן בבראשית ט"ו ובבמדבר כ"ד, אע"פ שבשעת ירידת מצרים עוד לא נולדו, צריך היה להגיד מעכשו שנולדו לפרץ שני הבנים האלה, באי כח ער ואונן, כדי להצדיק הזכרת שמותם של המתים בתוך הרשימה.
וכוונת הכתוב בראשית ט"ו י"ב מתפרשת בכל פרטיה: "ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח" – חמשת אלה נולדו ליהודה קודם ירידתו מצרימה. "וימת ער ואונן בארץ כנען", כלומר: אע"פ ששנים אלה מתו ולא היו מיורדי מצרים, מכל מקום "ויהיו בני פרץ: חצרון וחמול", באי כחם של ער ואונן, ועל כך לא נפקד מקומם בתוך בני יהודה...
ומשהגענו להחלטה שחצרון וחמול לא היו מיורדי מצרים, אפשר למצוא פתרון לשאלה הכרונולוגית.
..."ויהי בעת ההיא" (ולא "אחר הדברים האלה"), כדי להטעים כי תיכף ומיד אחרי מכירת יוסף ירד יהודה מאת אחיו ונשא את בת שוע – הפסוקים הבאים עושים רשם של מהירות רבה. לא נתרחק מכוונת המחבר אם נייחס לידתו של ער לשנה ראשונה אחר מכירת יוסף, לידתו של אונן לשנייה, של שילה לשלישית. לו נניח שהיה ער כשנשא את תמר בן י"ח, יצא שהיה יוסף אז בן ל"ו, היא השנה הששית משני השובע. נשער, כי לדעתו של הכתוב, מת ער מיד לאחר נשואיו, ובאותה שנה יבם אונן בהיותו בן י"ז, את תמר, ומת באותה שנה, יסכים גילו של שילה למה שנאמר בפסוק י"א. שילה היה עדיין כל כך צעיר, שאפשר היה לאביו לומר: "עד יגדל שלה בני", ולא כל כך צעיר שלהשיאו יהיה מן הנמנע לגמרי, שהרי רק מיראתו פן ימות מאן יהודה להשיאו לתמר. לפי חשבוננו היה שלה אז בן ט"ז.
מעתה מתחיל ריתמוס הספור להתרפות ולהתרחב: המצב הולך ונמשך זמן רב ללא שנוי. "וירבו הימים", עברה שנה שלימה, שלה בן י"ז, כמו שהיה אונן כשיבם את תמר, והיא לא ניתנה לו. עברה עוד שנה, שלה בן י"ח; תמר נוכחה כי יהודה מכוון לדחותה בדברים, ועשתה בידיה כדי להקים למתים שם בישראל. אותה שנה שנת השלשים ושמונה לחיי יוסף, השנה הראשונה לשני הרעב. ועתה הכל מתפרש בנקל, בשנה השנייה לשני הרעב ילדה תמר את התאומים פרץ וזרח ובאותה שנה ירדו בני ישראל מצרימה עם שני הילדים פרץ וזרח.
וסרה בזה הקושיה הכרונולוגית. כשנסתכל בדיוק ובלי משפט קדום בלשון הכתוב.

עד כאן דברי קאסוטו (הובאו בקיצורים והשמטות).