הרעב במצרים

פרקנו לא חולק יפה ע"י המחלק לפרקים, כי חלקו הראשון (א'–י"ב, או א'–י') הוא יחידה בפני עצמה, קבלת פני האחים וקבלת פני יעקב אצל פרעה, וחלקו השני (החל מן פסוק י"ג) כולו עוסק במלחמת יוסף ברעב ובתיקוניו הכלכליים אשר עשה במצרים.

לשאלה א' להבנת דברי ר' יוסף אבן כספי כמו שידעתי אני, נביא בזה קטע מתוך דבריו במקום אחר, אשר גם הוא מעיד על רשמיו שספג הפרשן בשהותו במצרים:

"טירת הכסף" (עמוד 123):

והוא המבוא לפירושו לתורה "משנה כסף", אבל מה שישאלו אנשי הארץ הזאת: למה לא שלח יוסף ענינו לאביו, והנה אין בין מצרים לארץ כנען רק מהלך שמונה ימים? ויותר קשה זה בעיניהם אחר שעלה לגדולה, גם צורף להם אז פלא אחר, והוא: איך לא שמע יעקב שמעו אחר עלותו לגדולה, כי מפורסם היה הענין, איך עבד עברי היה למושל על ארץ מצרים?
ואני זוכר כי אלו השאלות והדומות להן, הינו עושים גם אנחנו בזמן נערותנו וטרם לכתי למצרים. אמנם אחרי לכתי שם לא נשארה בי מבוכה על זה. וקח לך בני בחנם, מה שקניתי לי בכסף מלא: והוא, כי העבדים בארץ ההיא אינם כמשרתי הארץ הזו, אבל הם אצל אדוניהם במדרגת צאן ובקר וזולתם משאר הבהמות הביתיות, אין הבדל ביניהם כלל, ואין ספק ליודעי מנהג מצרים כמוני, כי אחר שיוסף היה עבד נמסר לסריס פרעה, הנה לא היה לו תקנה בשום פנים לצאת לחפשי, וכל שכן שלא יוכל לברוח, כי הארץ סגורה ומסורגת, כלן לא שלח זה ליעקב. ומה טוב עשה, כי הוא דמה בנפשו כל התחבולות שעשו אחיו לומר לאביו שהוא מת, וחשב: "גזירה על המת שישתכח מן הלב, ואם אודיע עניני לאבי עם היותי בזולת תקנה, אין זה כי אם שבר רוח וכאב גדול יותר מאד".
ואמנם אחר עליתו לגדולה אין טענה, כי חכם גדול היה, ובוטח עתה בחלומותיו בטחון עצום אחרי ראותו צמיחתם, ותיכף ראה הנולד באחרית, ואם הוא פותר שאר החלומות, כל שכן פותר חלומותיו, וכן עשה...
אבל לא שמע יעקב ולא בניו בבואם ארצה מצרים את שמעו ביחוד, כי אע"פ ששמעו כי נער עברי עבד לפוטיפר הגיע למעלת השרים והסגנים, למה יתעוררו מזה, כי כמה עבדים עברים איכא בשוקא זולתו, ו"עברי" יקרא כל הבא מבני עבר, ואין פלא בארץ ההיא עלית עבדים לגדולה, אבל כן הוא ברוב, כי המלך לבטחו בעבדיו הנכרים, מקנת כספו, ישימם שריו ופרשיו.
ואילו הייתי רוצה להאריך בזה, הייתי מספר מעניני הארץ ההיא, מה שיבאר עוד זה הענין וזולתו מענינים רבים ונכבדים באו בתורתנו, אבל למה אעשה כל זה בחנם?

לשאלה ב'.

יושם לב שהמלה "געיא" בדברי אבן-כספי אין פירושה כאן המונח בטעמי-מקרא הספרדיים, הנקרא אצל אשכנזים מתג, כי אין מתג במלה "כמה" וכן לא ב"אחותנו", אלא הכוונה כאן לפירוש המלה "געיה" = קריאה, הרמת הקול לאות תמיהה. ובשני המקומות הטעם הוא זקף גדול, שהוא טעם מפסיק. (מן "המלכים").

אבן כספי מישב בעזרת פירוש הזקן – אשר בדומה לו כבר פרשו הרשב"ם ואחרים – תמיהה גדולה. כבר תמה הרמב"ן, פסוק ט':

ד"ה מעט ורעים היו ימי שני חיי:לא ידעתי טעם הזקן אבינו, מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך?!

ואם נפרש כאבן כספי תתישב תמיהתו, שהרי אז ענה יעקב בהתאם לדברי פרעה אליו, ולא פתח בהתאוננויותיו שלא במקומם.

לשאלה ג'.

רבים מבין החוקרים החדשים, ביחוד אלה אשר שנאת ישראל – ביודעים או בלא יודעים – מדברת מתוך גרונם, רצו למצוא בתקוני יוסף סמל ליהודי העולה לגדולה בארצות נכר ומנצל את יושבי הארץ, "מוצץ לשדם" והופכם לעבדים. וכן נראה בראיה שטחית (אם נעלים עין מן העובדה שהציל את הארץ כולה על יושביה ממות ברעב)*, למעשה לא הפכם כלל לעבדים כי אם לאריסים ובתנאים נוחים ביותר בתקופה ההיא.

פסוק כ"ד:

"וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה
וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה
וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם"

החוקר דילמן בפירושו לבראשית (בסוף המאה הקודמת) משוה מכסה זו עם מה שהיו היהודים חייבים לתת למלכי בית אנטיוכוס כפי שמסופר בספר החשמונאים א' (פרק י' ל'): 

"שלישית הזרע וחצי פרי העץ אשר יפל לי לקחת"...

וזה נוסף על מסים שונים "וערך המלח (= מס על פי הערכת המלח שהוציאו מים-המלח) ומסי הכתר".

וכן מביא דילמן שאספרטא לקחה מחצית היבול מאריסי, וכן במאה הי"ט הטורקים מן הפלחים חמשים אחוז, בסוריה נותן האריס שני שליש לאדוני הארץ, ובאספהן, ששם היו האכרים אריסי המלך, חויבו לתת שבעים וחמישה אחוז מיבולם. אם כן – מה שעשה יוסף לא היה הפיכת העם לעבדים.

וככה יפרש הרמב"ן את ההפרש שבין הצעת המצרים ובין מעשה יוסף:

"קנה אותנו ואת אדמתנו": הנה אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה וכן אמר (מ"ז, כ"ג): "הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה", אבל אמר (מ"ז, כ'): "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה, כי מכרו מצרים איש שדהו", ולא אמר שקנה רק האדמה (אלא האדמה בלבד).
והטעם, כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו, והוא לא רצה רק לקנות את האדמה והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בית אבות לפרעה; ואחרי כן, אמר להם: "הן קניתי אתכם ואת אדמתכם לפרעה", לא לעבדים, כאשר אמרתם לי, רק עם האדמה תהיו לי.
והנה ראוי שייטול המלך, שהוא אדון הקרקע, ארבע הידות ואתם החמישית, אבל אני אתחסד עמכם שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יטול החלק הראוי לאריס, אבל תהיו קנויים לו, שלא תוכלו לעזוב את השדות, וזה טעם מה שנדרו (התחייבו) לו. ולכך אמרו לו (מ"ז כ"ה): "נמצא חן בעיני אדוני" שהקלת עלינו ליטול ארבע הידות, שנוכל לחיות בהם, "והיינו עבדים לפרעה", כאשר נדרנו, שנעבוד את האדמה לרצונו.

אם כן יש כאן לפנינו הלאמת קרקע בקנה מידה ממלאכתי, ובלשון סופר בן דורנו**:

"הקומוניזם הממלכתי הראשון: פיקוח של ממש, ריכוז המזונות ואחר-כך חלוקתם בשווה, תוך כדי הלאמת הרכוש הפרטי, תחילה כסף, אחר-כך הבהמה, ובסוף הקרקעות, ומעתה כל חוכרי אדמת "פרעה" כתיב – "המדינה" קרי – מעלים חלק לפרעה ואוכלים הנותר".

הלאמה זו מצריכה גם שינוי מקום יישובה של האוכלוסיה, התנחלות חדשה.

------------------------------------------------------------------------------------

*) מאמר גדול מנקודת ראות כלכלית על כל תקוני יוסף נכתב אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבה הונהג לראשונה בתקופה המודרנית "הקצוב" ע"י מי שעמד בראש מחלקת הקצוב לטקסטילים בגרמניה:

Siegmund Fraenkel: Die sieben aegyptischen Hungerjahre - eine wirtschaftliche Studie Jeschurun 1925

 

**) ד"ר ישראל אלדד: הגיונות המקרא לספר בראשית עמוד ע"א.