בכל הגיליון הזה התרכזנו בהבנת פסוק אחד בלבד.

פעמיים חוזר פסוק זה בחומש דברים ב–ו' י"ג ובמקומנו והפעם בתוספת של "ובו תדבק". שם הקשרים בין הפסוק הזה לבין הפסוקים הקודמים לו והבאים אחריו ברורים. איסור שכחת ה' – לעומת זה את ה' אלוקיך ותירא ואותו תעבד ובשמו תשבע – ושוב איסור הליכה אחרי אלוהים אחרים מאלוהי הארץ – וכל זה בתוך ההתראה הכללית שבואם לארץ והשתרשותם בה לא תביאם ללכת אחרי אלוהי הארץ.

במקומנו קשה להבין את ההקשר. אחרי סיפור חטאי העם במדבר, אחרי הדגמה של קשיות עורף ט' א' – י"א פותח משה שוב באזהרה ובדרישה "ליראה את ה' ואת ענוותנותו" (י"ב י"ג) אחרי זה באים פסוקים המזכירים את גדולתו של ה' ואת ענוותנותו (י"ז י"ח) וכמסקנה מזה הפסוקים המזכירים לאדם את חובותיו: יראת ה' עבודת ה' ואהבת ה' (י' כ' – כ"א: י"א א').

פסוקנו כולל ארבעה צווים – האם הם 4 משפטים ראשיים מחוברים ומקבילים או יש לפנינו שלושה משפטי תנאי משועבדים במשפט נטפל למשפט הראשי ובשמו תשבע? (שאלה א' 1) את כל חומרת השבועה בשם ה' אפילו לדבר אמת הסביר הסבר ציורי וליוה אותו בתוכחות חריפות האבן עזרא בפרושו לפרשת יתרו ושלישי שבין עשרת הדברות ואלה דבריו:            

ד"ה לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא כי לא ינקה...
... והנה טעם לזכור ה' בפרושו: כאשר הוא, השם, האמת, וכן יהיה דברו אמת והנה אם לא יקיים דברו כאלו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות. ואלו נתן כופר משקלו זהב – לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כן למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו, לתת את פיו לחטא את בשרו לזכרו לשוא.
והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל על דבר פלגש בגבעה מצאנו שנהרגו העוברים על השבועה וכן אנשי יבש גלעד אנשים נשים וטף. וגם ראינו שבקש שאול להרוג את יונתן בנו והוא לא שמע את השבועה (שמואל א' י"ד כ"ז). וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט') וכאשר נהרגו בית הדמים אז "ויעתר ה' לארץ" (שמואל ב' כ"א י"ד).
והכלל: לא מצאנו בעשרת הדברות שכר טוב רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בע"ז ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עבר עברה גדולה – ואני אראה להם, כי היא קשה מכל הלאווין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עברות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו – "למה נשבעת עתה"?
אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו שבועה, והוא להם לשון צחות.
ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם: כי הרוצח אם רצח אויבו, מלא תאוותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו.

ולאחר זה יובנו יותר דברי חז"ל במדרש תנחומא הרוצים להרשות שבועה בשם רק למי שכל חייו מעידים על דבקותו בשם. ואם אינו כן – הרי ששמושו בשם ה' כערב לאמתות דברו אינה אלא חלול שמו.

לשאלה ב' יש להסביר את החשיבות החינוכית הגדולה שמיחס בעל ספר החנוך בהרבה מקומות בספרו לכח ההשפעה של עשית מעשה או דבור הפה על אופיו של האדם העושה או המדבר:

"לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו".

ועיין גיליון כי-תבוא תשי"ז (דבריו בטעם מקרא בכורים).

ועיין גיליון כי-תבוא תשט"ו (דבריו בטעם וידוי מעשר).

שאלות ג'–ד' יפות הן לחוג מתקדם. שאלה ג' כולה עוסקת בצד הפורמלי, ואלו ד' בצד הרעיוני.

לשאלה ד' 2 נביא בזה את דברי הכתב והקבלה אשר על פיהם יובנו יותר דברי הרמב"ן-

הכתב והקבלה:

ד"ה ובו תדבק ובשמו תשבע: על דרך הפשט ענין ו"בשמו תשבע" להורות על גודל וחוזק הדבקות, שיהיה הנפש קשורה כל כך בו ית' כאלו נשבעת לו, שלא תפרוש לעולם מלעיין ומלהרהר בגודל אלוהותו (איהם צוגע שווערען זיין), כשני רעים האהובים מאד זה לזה ונשבעו יחד שלא תופר ברית אהבתם לעולם.