ערלה

שלושת הפסוקים שבהם עוסק גיליוננו שתי מצוות כלולות בהם: מצוות לא תעשה של ערלה ומצוות עשה של נטע רבעי. וכן מוסברים הם בספר החנוך:

שלא נאכל מפירות האילן תוך זמן ערלתו והם שלש שנים ראשונות לנטיעתו, ואחד הנוטע נטיעה או יחור מן האילן, שנאמר "שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל".
להיות נטע רבעי כולו קדש, פירושו: כל פירות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו הם קודש, כלומר: הם נאכלים לבעלים כמו מעשר שני בירושלים וזה קדושתן, שנאמר: "ונטעתם כל עץ מאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'". ובא הפירוש שהוא לבעלים. ופירוש "הלולים" שיאכלוהו הבעלים בירושלים וזהו ההלול, וזה יקראו חכמים בכל מקום רבעי.

בטעם מצוות ערלה כתב הרמב"ן:

ד"ה וערלתם ערלתו את פריו: וטעם המצוה הזאת לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'.
והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני ה' הנכבד, לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים, ורובן הם נרקבים ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית, ולכן נמתין לכלם ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני ה' ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה'.
והמצוה הזאת דומה למצות בכורים.

מבחינה אחת דומה איפוא הקטע שלנו למעשר שני (מצוות נטע רבעי), מבחינה שנייה למצוות בכורים (ערלה).

אשר למצוות בכורים ניתן לה טעם בדברי בעל עקידת יצחק המתאים גם למצוותנו:

ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק:

לפי שעיקר קבלת אלוקות הוא במה שיכיר האדם שממנו ושכחו ועצם ידו לא עשה את החיל בשום פנים, והמחשבה בחלוף זה הוא פריקת עול ומורא שמים מעליו, אשר תוצאותיה כל הרעות המתרגשות, לזה הזהיר ואמר: אחר שתבוא לארץ ותירש אותה ימים ושנים רבים ונושנתם בה - השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. לפי שכבר ישכח מפי זרעך או זרע זרעך את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לך עד הביאך שמה, על כן אתה צריך לעשות מעשה ולקחת עמך דברים המזכירים תמיד, כי "לה' הארץ ומלואה" ומידו נתנה לך למתנה והוא המשפיע תמיד כל הצלחותיה... כי באמת הבאת הבכורים וכל מנחת ראשית המובאות יורו על אדנות של האלוקות.

ואולם טעם אחר לגמרי ניתן למצווה זו במורה נבוכים. עיין גיליון אחרי מות-קדושים תש"ה. ואשר למצוות מעשר שני עיין בטעם הניתן בספר החנוך בגיליון ראה תשי"ט.

בגיליוננו הפעם עסקנו בייחוד במדרשים. יושם לב לכך שהמדרשים שוברים את המבנה התחבירי של פסוקנו כ"ג. לפי פשוטו בנינו: שני משפטי תנאי ומשפט תוצאה, לאמור:

                        וכי תבואו אל הארץ

                        ונטעתם כל עץ מאכל -

              (אז)     וערלתם ערלתו את פריו.

ואילו לפי המדרשים מסתיים המשפט הראשון במילת "מאכל" והוא חציו הראשון תנאי וחציו השני תוצאה. אין הדבר כן לפי פשוטו, אין התורה מצווה עלינו לנטוע עצים, כשם שאין היא מצווה על שום עשייה אשר יעשה אותה האדם לצרכו ולהנאתו, לקיום חייו, לרבות נוחיותו. אין היא מצווה על אכילה, כי אם על ריסון באכילה, על מה שלא ניתן לנו לאכילה; לא נצטווינו על בניית בית אלא על עשיית מעקה לשמירת הזולת; לא על קצירת שדנו אלא השארת פאה למי שאין לו; לא על עבודה בחיי יום יום, כי היא צורך האדם, כי אם על שביתה מעבודה (ועין גיליון ויקהל שנה זו, שאלות 7, 8), ואולם המדרש רוצה אף להרים עשייה זו של נטיעה, של התעסקות ביישוב העולם לפעולה ערכית, לפעולה שה' רוצה בה.