בני ישראל במצרים

התחלת ספר שמות – מניין בני יעקב היורדים מצרימה – היא חזרה על הנאמר בספר בראשית. על משמעותה של חזרה זו לפי דעות פרשנים שונים עמדנו בגיליון לפרשת שמות תשי"ח.

הפעם פתחנו את לימודנו בהסתכלות בפסוקים המונים את שמותם. יושם לב שהסדר אינו כאן לפי הסדר שבו נמנו בבראשית מ"ו אלא לפי הסדר שבו נמנו בבראשית ל"ה כ"ג אלא שצירופם והפרדתם ע"י הבאת וי"ו החיבור ועל ידי הימנעות מוי"ו החיבור שונה. הראב"ע הסתפק בכך להראות את האפשרויות השונות המצויות במקרא בחבורי שמות (על ידי וי"ו החיבור ובלעדיו). כבר אמרו שזהו הבדל חשוב בין שתי גישות פילולוגיות: האחת המצביעה על התופעות (ואולי קובעת להם גם שמות) ומראה על תדירותן או נדירותן של הימצאן בטקסטים שונים, והשנייה השואלת למשמעותן של תופעות, על הפונקציה שהם ממלאים בהקשרים שונים. המעיין במציאותו והעדרו של וי"ו החיבור בפסוקים ב' ד' יוכל לעמוד על משמעותן.

רק בן זמננו יוכל להבין עד כמה היו ראב"ע ורלב"ג תמימים בעניין של "אשר לא ידע" ועד כמה היטיבו רבותינו במדרשם המובא ברש"י להבין לתהפוכות המדיניות. בספר הידוע של אורוול "1984" יש פרק מאלף מאד על דרכי פעילותם של משרדי "ההסברה" בתעשיית ה"לא ידע".

הריבוי הנפלא של בני ישראל במצרים אשר ירדו "בשבעים נפש" ויצאו בששים רבוא מסופר פעמים בפרקנו, בפסוק ו' עוד לפני השעבוד והענויים, ואחר כך שנית בפסוק י"ב  לאחר התחלת הענויים. פסוק ו' הוא מבחינת סגנונו יחיד ומיוחד בתורה: ארבעה נשואים, פעלים נרדפים כולם, ואחריהם כפל מילת החיזוק "מאד" ובולטות כאן הגישות השונות של המפרשים בהתייחסותם לשמות נרדפים. האם ריבוי שמות נרדפים (או פעלים נרדפים) ומשפטים מקבילים נרדפים תפקידם חיזוק בלבד, או יש לחפש במילים הנרדפות גם גווני הוראה? ועיין לבעיה זו גיליון ויחי תשי"ד. דווקא רש"י הנוטה יותר מרודפי הפשט – הראב"ע, הרשב"ם, בכור שור – להבחין בין המשמעויות אינו עוסק בפסוקנו בשאלה זו. הטכניקה המדרשית כאן דומה לזו של המדרש שהובא ברש"י בפרשתנו לפרק ד' י' ד"ה גם מתמול.

המתרגמים ללעז כמעט כולם לא שמרו כלל על מבנהו המיוחד של פסוק מופלא זה, והחלישו אותו על ידי שמיעטו במספר הנשואים, וגם על ידי שפחדו למסור בסוף שתי מילים זהות.

Isaac Lesser, Hebr. Publ. Comp. New York {חסר)

Zadoc Kahn (1899): {חסר)

Hamp-L… {חסר)

Revis.. Version.. {חסר)

ואולם גרוע מכולם התרגום החדש ב"פרוש המדעי" של מרטין נוט:

גם סימני הפיסוק – ההפסק בין שני הפעלים הראשונים לשני הפעלים האחרונים – מוכיח שלא חשו כלל בזרם הבלתי פוסק העולה וגואה בפסוק. גם הפעם בובר ורוזנצווייג הם היחידים ששמרו על ארבעת הפעלים – אשר לא הוסיפו עליהם (כדרך שעשו כמה מן המתרגמים דלעיל) שום תארי הפעל – ועל מילת החיזוק החוזרת פעמים בסוף. אמנם התחבטו הרבה בתרגום,
בטיוטה הראשונה הציע בובר במקום "במאד מאד" – "מעל לכל מידה":

Uber die

 {חסר)

אבל מיד תיקן רוזנצווייג – אולי נכתב:

{חסר)

אח"כ הסכימו להדפיס במהדורה ראשונה:

{חסר)

ובמהדורות הבאות שוב שינו:

{חסר)

ואשר לסימני פיסוק מציע רוזנצווייג שיבוא הפסיק רק אחרי הפעל הרביעי, כדי שהמילים "במאד מאד" תתייחסנה לכל ארבעת הפעלים. (אולם רק הרלב"ג – עד כמה שבדקתי – הוא היחידי המבדיל בין המילה "במאד" למילה "מאד".)

לשאלה ה. עיין בגיליון תולדות תשכ"ד.

שאלה ו עוסקת בעניין שהתחבטו בו כל הפרשנים: ושאל ר' משה אלבילדו לפי שעדיין לא היו משועבדים להם ומה להם אם ילכו?! ועוד שהיה לו לומר "ויברח מן הארץ".

וכן שואל הגור אריה:

מאי איכפת להו,כל אדם רוצה שיעלו לוחמין מן הארץ.

והרא"ם פירש דברי רש"י הראשונים "בעל כרחנו":

אע"פ שהנלחם עם אנשי המדינה כשיעלה משם וילך לו הוא לטובתם של אנשי המדינה, מכל מקום מצד שהיו תופשין אותם בהכרח ועכשו יצאו מידם בעל כרחם – נחשב להם זה לרעה.

מכל מקום הרגיש כנראה גם רש"י את חולשת פירושו הראשון – כי עדיין לא היו משועבדים להם – ולכן הלא ירצה שיעזבו את הארץ, ולכן הביא את מדרש חז"ל.

כנראה רצה גם רוזנצווייג לתרגם לפי המדרש, שכוונתו היא: אנחנו נצטרך לעזוב את הארץ.

והוא גם מוצא צידוק דקדוקי לפירוש זה.

אך לבסוף הוא מחליט שפשוטו של מקרא מתאים יפה להקשר:

אמנם מלך אנטישמי ראשון זה מוכן להאמין שנתיניו היהודים עשויים לבגוד בו, אבל בכל זאת אינו רוצה במדינה ריקה מיהודים. "המשקיות" – גידול בהמות בגשן!
"Shon disser erste.... {חסר)