גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
פרשת וירא
שנת תשכ"ד

גירוש הגר

בראשית פרק כא

את פרקנו יש לקרוא עם התלמידים כסיומה של פרשה שהתחילה בפרק ט"ז ויש להבין את מעשה שרי ואת דברי ה' על רקע הפרק שבו התחילה הפרשה הזו – הוא פרק ט"ז.

כל אותו רצון טוב של שרי ואותה הקרבה נפשית שהייתה דרושה למעשה שרי שם מרומזת לדעת הרמב"ן שם בשלושת הפסוקים הראשונים, בייחוד ב-ב-ג. ואלה דברי הרמב"ן, שם:

ד"ה וישמע אברהם לקול שרי: לא אמר הכתוב "ויעש כן", אבל אמר, כי שמע לקול שרי. ירמוז כי אע"פ שאברם מתאווה מאוד לבנים, לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כוונתו לעשות רצון שרי, שתבנה ממנה שיהיה לה נחת רוח מבני שפחתה או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן, כדברי רבותינו: ואמר עוד "ותקח שרי" – להודיע שלא מהר אברהם לדבר, עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו; והזכיר הכתוב "שרי אשת אברם... לאברם אישה" לרמוז כי שרי לא נתייאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו, כי היא אשתו הוא אישה, אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו, ולכן אמר "לו לאשה", שלא תהיה כפילגש, רק כאשה נשואה לו. וכל זה מוסר שרה והכבוד שהיא נוהגת בבעלה.

הוויתור, ההבלגה וההתגברות על קנאה ועל אנוכיות, הקרבן בהבאת הצרה לביתה – מצד שרה גדולים הם, ובלב שלם ובנפש חפצה עשתה את כל מה שעשתה.

ודווקא הרמב"ן הרואה את "מוסר שרה" בפסוקים אלה, הרואה בכל מילה, ב"ותאמר שרי" וב"וישמע אברם" וב"ותקח שרי"  וב"לו לאשה" את עדינותה של שרה המוכנה לכל קרבן, דווקא הוא אינו מלמד זכות עליה בהסברים פסיכולוגיים על המעשה אשר עשתה, כי כל הבנת הגורמים והמסיבות אינה מבטלת חומרת העבירה של "ותענה שרי", ולכן אמר את דבריו החמורים והקשים שהבאנו בשאלה א.

יש להדגיש ולהבליט עמדה זו של הרמב"ן, מאחר שנפוצה בציבור וגם בנוער השקפה מוטעית על פרשני ימי הביניים (וגם על חז"ל) כאילו נוהגים הם באיפה ואיפה כלפי אישי התנ"ך ואינם מוכנים להודות בשגיאות או בעבירות של אבותינו או מלכינו או נביאינו, ואין טעות גדולה מזו, כי פעמים ביקורתם חריפה ביותר, והעזתם בבואם לדון על מעשי אישים גדולים ונערצים הייתה לעין שיעור גדולה מזו של פרשנים בדורות מאוחרים. (המעוניין ישווה את דברי הרמב"ן שהבאנו בגיליון זה לדבריו על ירידת אברהם מצרימה י"ב, י ד"ה ויהי רעב בארץ).

אחר הקדמה זו יש לעבור לשאלה א ולהבליט ולהסביר מהו ההבדל העקרוני שבין חטא של "ותענה שרי", שאין הרמב"ן ואין רד"ק יכולים להצדיקו בשום פנים לבין "גרש האמה הזאת ואת בנה" אשר שום פרשן אינו מבנהו ואשר לעדות הכתוב הקב"ה מצדיקו:

יב -

"כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ"

עתה יש לעבור על שאלה ב העוסקת בנימוקי שרה לגירוש. בגיליון וירא תשי"ז (שאלה ב1) עמדנו על נימוק שרה לפי תפישתו של רש"י ד"ה מצחק. ובדרך אחרת הולך שד"ל. אין הוא רואה כחז"ל ורש"י את הסכנה בכך שאופיו של יצחק יתקלקל, שיסור מן הדרך אשר בה הלך אברהם ושיהפוך יצחק לבלתי מסוגל להמשיך בייעוד אשר לשמו נבחר אברהם; הוא רואה את פחדה כפחד בפני סכנה ממשית כמעט גופנית ליצחק עצמו, לא לייעודו. ובזה חולשת פירושו.

מפליאים הם דברי ר' אברהם בן הרמב"ם המובאים בשאלה ג; עומדים הם בניגוד גמור לדעתם השלילית של כל פרשנינו. בייחוד של דברי חז"ל (מפרקי דרבי אליעזר) המובאים ברש"י פסוק י"ד:

ד"ה ותלך ותתע: "חזרה לגלולי אביה"*.

לשאלה ו. השווה דברי הרמב"ם הבאים:

רמב"ם מורה נבוכים א', ב:

והתבונן אמרו (על אדם וחוה, בראשית ב, ז) "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". לא אמר "ותפקחנה ... ויראו", כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אח"כ, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו (באדם) עניין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם. ודע, כי זאת המילה - פקח - לא תיפול בשום פנים, אלא על עניין גלות ידיעה לא ראות חוש יתחדש, (בראשית כ"א, יט) ויפקח אלהים את עיניהם.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] הפרשן החשוב לרש"י בעל באר יצחק, כותב לדברי רש"י אלו:

לא ידעתי מאין הוציאו ובדברי הרא"ם ז"ל לא מצאתי מרוה.

 (הרא"ם מדבר שהוציא רש"י מילת "ותתע" ממשמעותה, מפני שנאמר "ותלך ותתע" ולא נאמר "ותתע ותלך" - ואינו נראה).