עבודה זרה

בפסוקים אלה עסקנו בגיליון שופטים תשי"ז ושם הבאנו את חילוקי הדעות בין הרמב"ם והרמב"ן החולק עליו בהשגותיו לספר המצוות. עיין שם.

הפעם פתחנו את גיליוננו בבירור שתיים מבין העבודות הפסולות אשר בעזרתן רוצה האדם לדעת נסתרות או להטות את המאורעות העתידים לבוא עליו לטובתו.

אך יש להבין תחילה מה הטעם הכללי לכל האיסורים האלה. וראוי לעיין תחילה בדברי הרמב"ם, הלכות עבודה זרה י"א ט"ז (שהובאו גם בגיליון תשי"ז):

ודברים האלו (דהיינו הקסם, הלחש, הדרישה אל המתים, השאלה באוב והכישוף שעליהם דיבר בהלכות הקודמות להלכה זו בפרק י"א), ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהם עובדי עכו"ם הקדמונים גויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן. ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להמשיך בהבלים אלה ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר (במדבר כ"ג כ"ג) "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" וכו'. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי דעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלה הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי אמת בגללן.
ומפני זה אמרה תורה כשהזכירה על כל אלו ההבלים "תמים תהיה עם ה' אלקיך".

ואולם במקום זה אין הרמב"ם מסביר מהו הקשר ההדוק שבין "הדברים האלו" שהם "כולם דברי שקר וכזב" ובין עבודה זרה ממש. בפרק מתוך מורה נבוכים שהבאנו בשאלה א האריך לדבר גם בזה. יעויין שם.

ונציגה בזה לתועלת הלומדים שני קטעים מתוך דברי קאופמן, בספרו "תולדות האמונה הישראלית" כרך ראשון ספר שני עמוד 463:

הניגוד בין ה' ובין המכשף אינו אלא ניגוד בין האלוקים לבין חכמת אנוש. הכישוף הוא אחת מצורות "החכמה" האלילית, המדיחה את האדם להאמין בכוח עצמו ולפרוק עול אלוקים וכו'. בבל הבוטחת בכשפיה, בוטחת בחכמתה ודעתה ולא בכוח אלוקים. הביטחון בכישוף ובחכמה מקביל לביטחון האלילי בגבורה.

ובמקום אחר יאמר עוד ביתר בירור (עמוד 497):

מהו אפוא "הנחש" לפי תפיסת המקרא?
הנחש הוא מין "חכמה", מין מדע של "אותות" שעל פיהם יכול אדם לדעת עתידות, חכמה מאגית. הבינה ב"אותות" ואמנות הקוסמים היא מין חכמה ודעת, "עצה" וחכמה אלילית. נבואת בלעם הקוסם היא גם "עצה" – (במדבר כ"ד י"ד) "לכה איעצך", ואף נותן הוא עצה למדין איך להכשיל את ישראל. הנחש הוא תועבת ה' מפני שתכליתו היא לגלות את סוד האלוקים בדרך לא אלוקית. האדם האלילי שואל במתים, בפסילים, בתרפים, בעצו ובמקלו, בגביעו, בחצים, בכבד, באותות השמים, כדי לגלות על ידם עתידות. הנחש הוא אחת מצורות המרי האלילי באלוקים, פרי גאוותו של האדם האלילי וביטחונו בכוחו וחכמתו, פרי שאיפתו של "להיות כאלוקים" (דברי הנחש אל חוה). על הישראלי להיות תמים עם ה' אלוקיו ולשאול רק בו (דברים י"ח י"ג).

בשאלה א פתחנו – כאמור – בבירור אחדים מן "הדברים האלו". בפירוש המושג מעביר בנו באשר נחלקו הדעות. הרמב"ם הולך כאן (כרש"י במקומנו) בעקבות הגמרא סנהדרין ס"ד ע"ב שאין זה מעשה שריפת ילדים ממש. ואולם כמה ממפרשינו מזהים את "המעביר בנו באש" עם "הנותן מזרעו להעביר למולך" (ויקרא י"ח) והכוונה לשריפה ממש. ומצינו במדרש תיאור של שריפת ילדים בימים ההם:

בתנחומא ישן פרשת ואתחנן (ובשינוי גרסה איכה רבה א'):

כיצד היה המולך? אף על פי שהיו כל בתי האלילים בירושלים – המולך היה מוץ לירושלים, במקום מופלג, וצלם חלול היה, ופניו של עגל, וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל דבר מחברו, וטס של נחושת בידו. והיה נתון לפנים משבעה קנקלים (בלשון רומי coemaculum – חדר). וכל אדם ואדם לפי קרבנו נכנס. מי שמקריב עוף – נכנס לקנקל ראשון ומקריב; מי שמקריב עז - נכנס לקנקל שני; שה – לשלישי; עגל – לרביעי; פר – לחמישי; שור – לשישי. ומי שמקריב בנו אומרים הכמרים שאין למעלה הימנו, והיו מכניסים אותו לפנים מן הקנקל השביעי, והוא נושק למולך, ועל זה נאמר (הושע י"ג ב') "זובחי אדם עגלים ישקון". והיו מסיקים אותו מבפנים עד שידיו נעשות כאור, ונוטלין את התינוק ונותנין אותו לתוך ידיו בטס של נחשת. והיו מביאין תופים ומקישים בהם בקול גבוה, כדי שלא ישמע אביו קול בנו ומעיו הומים עליו.
אמר ר' יהודה הלוי: הוא שכתוב (ירמיהו ז') "ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנם" – מה היא התופת? שהיו מקישין בתופים. מה הוא הנם? שהיו הכומרים אומרים למולך כשהתינוק מנהים: יהנה לך! יערב לך!
ראה, האיך היו להוטין אחרי עבודה זרה!

אשר למעונן (שאלה א2) רואים אנו כיצד התחבט והתלבט הרלב"ג את הגבול בין המותר והאסור. בין מה שגוזר אותו "המדע" ובין מה שבא בכוח המגיה. והדוגמאות עצמן שהוא מביא מטפחות על פני ניסיונו למצוא הגדרה למעשים "שיש בהם מכלל עוננות".

אותה התלבטות וביתר שאת ובפירוט רב מוצאים אנו באותה תשובה של הרשב"א אשר קטע קטן ממנה הובא בשאלה ג. (וכדאי מאוד לקרואתה כולה; משום אריכותה לא ניתן להביאה בשלימות לא בגיליון ולא בעלון) ואף ברמב"ם במורה בפרק ל"ז נמצאת התלבטות זו, שהרי יש דברים הנראים כנחש, כקביעת עונות, שהן טובות או רעות "מופשט מכל סיבה אחרת מחייבת זה", ועשו כמה מחכמי התלמוד דברים כאלה וכיוצא בהם – והם מותרים. והיכן הגבול בין המותר והאסור? ועל זה קורא הרשב"א בתוך הדיון בשאלה זו ומתוך הבאת דברי הגמרא ודברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה ודברי הרמב"ם במורה ומתוך השוואת דבריהם והסקת מסקנות מדבריהם:

ומי יתן וידעתי חכם בארץ ואעשה לי רב עלי ואשמעיניה וישמיעני ובסתום חכמה בכל אלה יודיעני.