נשי יעקב
בראשית פרק כט, פסוקים טז - לח
גיליון זה הוא המשכו של גיליון ויצא תשי"ח (בייחוד נדון שם פסוק כ"ז בכמה שאלות).
השאלות ברש"י (א) אינן קשות הפעם, ומטרתן להעמיד את התלמיד על שיטתו של רש"י. המקומות המקבילים בשאלה א2 אין מטרתן להראות דמיונות מבחינה רעיונית אלא פורמלית בלבד; דרכו של רש"י (שהיא בעיקרה דרכם של חז"ל) היא לדרוש כל תמורה וכל משפט לוואי שאינו דרוש לנו מבחינה אינפורמטיבית (מפני שציון מקומו או מעמדו, או קרבת המשפחה שבה יצוין המכונה ע"י התמורה או ע"י משפט הלוואי כבר ידוע), כבאים להגיד לנו משהו מבחינה אמוציונלית או נאמר בקיצור: אם אין הפרט שבתמורה או בלואי בא ללמדנו, הוא בא להדהימנו; אם אינו בא לספר עובדה חדשה, הרי הוא בא להבליט יחסים שבין העובדות. כדוגמה בולטת ביותר להרגשת הצורך בהסברת תמורה כזו יש להראות לתלמידים את בראשית כ"ח ה'
"וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם
אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו"
רש"י:
ד"ה אם יעקב ועשו: איני יודע מה מלמדנו.
ומכיוון שלא ידע למצוא הצדקה לתמורה זו, לפחות רצה להעמידנו על כך שיש לחפש לה הצדקה. יעויין לדרך פרשנית זו גם רש"י, דברים פרק א' פסוק ד':
ד"ה סיחון אשר יושב בחשבון- , (ספרי) אלו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון היה קשה שהמדינה קשה ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה היתה קשה שהמלך קשה על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה.
לשאלה א3, שהיא קשה, יועתקו בזה דברי בעל באר יצחק, בשלמות:
...לא אמר הכתוב "ויהי בבקר וירא והנה היא לאה", שאז היה הפירוש, שבלילה לא היה מכירה אבל בבקר ראה שהיא לאה ולא רחל, אבל הכתוב אומר: "ויהי בבקר והנה היא לאה" בחסרון מלת "וירא", ואם אמנם גם בחסרון המלה "וירא" פירוש הפסוק הוא כאלו נאמר "וירא והנה היא לאה" והחסרון אינו אלא לתקון הלשון, בכל זאת רמז יש בו על צד הדרש, כאלו לא היתה חסרה מלת "וירא".
ועתה נתבונן ההבדל שבין מאמר "ויהי בבקר וירא והנה היא לאה", לבין המאמר "ויהי בבקר והנה היא לאה", כי באופן הראשון כוונת הספור להודיענו מיעקב, שבלילה לא ידע ובבקר הכיר. אבל באופן השני אין כוונת הספור מיעקב, רק להודיענו מלאה, ויודיענו אותנו שהאשה הזאת בבקר היתה לאה.
וזה ספור תמוה משתי פנים:
א) כי בהיותה לאה לא הוצרך כלל להודיענו, הלא כבר ידענו זה מהתחלת הספור, שאמר לעיל "ויהי בערב ויקח את לאה".
ב) גם אם לא היינו יודעים זה מכבר, אינו נופל מה שאמר אח"כ, שבבוקר היתה לאה, וכי בלילה לא היתה לאה?!
באיזו בחינה, כי רחל מסרה לה סימנים, ובבחינה זו יודיענו ממקרה לאה ולא מיעקב.
לשאלה א5 יש להביא בחשבון את הכלל שלפיו נוהג רש"י (וכך גם הראב"ע, המזכיר כלל זה בהקדמתו לפירוש בראשית) להסביר כל מילה נדירה ולהסביר כל קושי עם הופעתם הראשונה, אלא אם כן אין גורם אותו ביטוי, אותה מילה, אותה תופעה תחבירית, שום ספקות או קשיים עם הופעתם הראשונה אבל מעורר קשיים בהופעתו השנייה. עיין לשיטתו זו:
ובייחוד ויצא תשי"ח ב4
שאלה ו1 אינה שאלה בתורה אלא בלשונו וסגנונו של המדרש (אותו הקושי שקיים למשל בבראשית רבה פ"ט:
"אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים" – זה יוסף, על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני... והזכרתני אל פרעה נתוספו לו שתי שנים". ומקשים פרשני המדרש, מאי "זה יוסף" – הרי אין הוא כאן הגבר אשר "לא פנה אל רהבים"?)
לשאלה ד ימצא הלומד אולי עניין בדברי שד"ל, מתוך בכורי העתים:
"הפעם אודה את ה'" – שד"ל, בכורי העתים תקפ"ז "שמונה הבדלות" (שבח, הלל, הודה, ברך וכו'):
...והנה לשון "הודאה" אין ענינה כלל לא "הלל" ולא "שבח" ולא החזקת טובה, רק הכנעות והשפלת עצמו.
...ואין להקשות מן (תהלים ק"ז) "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", כי באמת אם היה ענינו שיחזיקו טובה לה' ויתנו לו הודאה בעבור חסדו, מה טעם ונפלאותיו עם בני אדם? הלא תחסר מלת "יספרו". על כן נכון הוא לפרשו: "ירדו לה' ויכנעו לפניו בעבור חסדו ונפלאותיו לבני אדם" ובכן לא תחסר בכתוב אלא למ"ד אחת והיה לו לומר: יודו ה' לחסדו, ולמ"ד לה' מושכת אחרת עמה.
ודע, כי אין ענין "הודה" כענין "התודה" כלל ולשון "הודה לו" שבלשון חכמים איננו מלשון מקרא, גם כי באמת נמשך ממנו בצד מה, כי כל המודה לחברו משפיל עצמו קצת לפניו. ומה שכתוב (משלי כח, יג) "ומודה ועוזב ירוחם", כך פרושו: מי שאחר שחטא לחברו מכניע עצמו לפניו ומשעבד עצמו לכל מה שירצה מי שחטא לו להענישו, ראוי איש כזה שירוחם.
...והשם הנגזר מן הפעל הזה הוא "תודה", וענינו הכנעת עצמו לרצון אחרים, כענין שנאמר (עזרא י', י"א) "ועתה תנו תודה לה' אלוקי אבותיכם ועשו רצונו"... וכן "זבח תודה", הוא קרבן שאדם מביא להורות הכנעתו לפניו ית'. לפיכך אחר שהזכיר אסף (תהלים ג), כי אין חפץ לה' בעולות וזבחים, כי לי כל חיתו יער וגו', אמר (נ' י"ד) "זבח לאלוקים תודה ושלם לעליון נדריך". כלומר אע"פ שאין חפץ לה' בעולות שהן כליל לגבוה כי לא למתנותינו הוא צריך, היה חפץ הוא בשלמים הנאכלים לבעלים, והם משני מינים: אם לתודה, להורות הכנעתו על כל אשר הטיב עמנו לשעבר, ואם לנדר ולנדבה להתחנן לו על העתיד. והוסיף ואמר (ג' ט"ו) "וקראני ביום צרה" כנגד הנדרים, "אחלצך ותכבדני" כנגד התודה.
והנה אין להכחיש כי הזבח הזה הוא כולל ענין החזקת טובה על כל אשר גמלנו ה', ואמנם איך יכלול לשון "תודה" את ההודאה הזאת, הנה הוא, מפני שהזובח מכיר בלבו כי חסד חנם עשה לו אלוקים, בלי שיהיה ראוי לכך, והוא משפיל ומכניע, לבו לפניו, כטעם (בראשית ל"ב) "קטונתי מכל החסדים".
ומן הענין הזה הוא מה שאמרה לאה "הפעם אודה את ה'". כי בבן הראשון אמרה (כ"ט ל"ב) "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי" וזה חסד שאין לומר שלא היתה ראויה לו, כי ראויה כל אשה טובה שיאהבנה בעלה. וכן בבן השני... וכן בשלישי "הפעם ילוה אישי אלי" וגם זה דבר שלא היתה בלתי ראויה אליו...
