גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
עלון הדרכה
חזרה לגיליון
אין גיליונות נוספים בנושא זה
תנ"ך ברשת - עיון בפסוקי הפרשה
פרשת בהר - בחקותי
שנת תשכ"ג

שבת ועבודה זרה

ויקרא פרק כו, פסוקים א - ב

בסוף פרשת בהר באים באופן מפתיע שני הפסוקים בהם עוסק גיליוננו. הם תמוהים הן מבחינת היותם נטולי קשר בולט בינם לבין הפסוקים הקודמים להם (דיני עבדים וגאולת עבדים), הן מבחינת היותם חזרה על פסוקים שכבר נאמרו לפני כן (בפרשת קדושים).

ר' דוד הופמן, בפירושו לויקרא מקדים לפסוקים אלה:

לפני התוכחה והאזהרה לשמירת מצוות ה' באו עוד חמש דרישות חשובות שאפשר לראותן כהוספה על החמש הראשון של עשרת הדברות וכיסוד לכריתת הברית שבארה אחרי כן:
א.      אסור עשית אלילים (השווה לעיל י"ט ד')
ב.      אסור פסל ומצבה
ג.        אסור אבן משכית
ד.       שמירת שבת (ראה לעיל י"ט ל')
ה.      מורא מקדש            
שתי המצוות החשובות האלו חזרו ונשנו כאן, כדי להניח אותן ליסוד כריתת הברית.
 בדומה לכך באה בשמות ל"ד י"א-כ"ו לפני כריתת הברית עשיריה של מצוות.

פרשנינו רצו להדק את הקשר בין פסוקנו לא עם התוכחה שלאחריהם אלא עם העניינים שלפניהם, ובזה עוסקים כל הפרשנים המובאים בשאלה א.

לדברי הספורנו הרומז לדברי חז"ל השווה:

תנחומא נצבים (ג) (דברים כ"ט י"ג):

"ולא אתכם לבדכם אנכי כרת... כי את אשר ישבו פה עמנו היום ואת אשר איננו פה עמנו". – אתה מוצא כשבקשו ישראל לפרק עול שבועתו בימי יחזקאל, מה כתיב שם? (יחזקאל פרק כ') "באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה'". אמרו לו: כהן הקונה את העבד, מהו שיאכל בתרומה? אמר להם: אוכל. אמרו לו: אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו? אמר להם: הן. אמרו לו: אף אנחנו כבר יצאנו מרשותו ונהיה ככל האומות. אמר להם יחזקאל לישראל: והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות... חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם. (יחזקאל כ' ל"ב-ל"ג) כי בשבועה אתם עמדי ולכן נאמר (פסוק י"ב): "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך"; שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם, ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת... אלא אף הדורות העתידין לבוא היו שם.

שאלה ג חשיבותה בכיוון האנטי-מגי. מושווים בדברי הספרא הקדושה במקום והקדושה בזמן. השווה לזה דברי אברהם השל, מתוך ספרו (באנגלית) "השבת ומשמעותה לאדם בן זמננו", תמצית רעיונותיו בפרק ראשון:

כל ציויליזאציה טכנית שאיפתה לנצח את החלל, לשלוט בחלל, להגדיל את מספר העצמים השייכים לנו הממלאים את החלל, להרבות את היש התופס מקום, להרבות בכוח ובשלטון ויחד עם זה לברוח מפני הזמן. רוצים אנו להרבות את רכושנו ומפסידים אנו בהוויתנו. והלא לא כמותם ואיכותם של העצמים אשר ברשותנו מגבירים את עצמת הוויתנו, אלא שעות ורגעים הם הם שבהם קונים אנו את עולמנו. היהדות מעונינת יותר בזמן מאשר בחלל.
המלה "קדוש" אחד המושגים החשובים ביותר בתורה. המייצגים את סודו והודו של האלוקים – מופיעה לראשונה בסוף מעשה בראשית, ולא התיחסה לא להר ולא למזבח ולא לשום עצם מן העצמים שנבראו. ולא נקבע שום מקום מן המקומות להיות קדוש, אלא מה נאמר שם? בר' ב' ג' "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו".
רחוקה היא תפישה זו מכל המיתולוגיות, שהרי בכל אותן אמונות ודעות היו מסיימים מעשה בריאה כגולת כותרת – בקביעת מקום קדוש, הר או מעיין, עץ או גיא, ואילו תורתנו לא קידשה את המקום, כי אם את הזמן, את השבת. בבריאת עולם רק קדושה אחת נקבעה, והיא קדושת היום. לאחר זמן, לפני שניתנה תורה לעם הנבחר, נדרש מעם זה להיותו "ממלכת כהנים וגוי קדוש"; ורק לאחר שנכשל העם הזה ודרש אלוהים אשר יראום בעיני בשר ונטמאו בעגל, אז ניתן להם – לבל ילכו אחרי התוהו – גם מקום קדוש והושמו בו כלים למען יוכלו לעבוד את ה' בטהרה, ועם זה ניתן אף לחושיהם הנדרש להם. ורבות הודגש במדרשים, שלא ניתן להם הצו לבנות את המשכן אלא לאחר שנכשלו בעגל, ושלא ניתן להם אלא מפני שדרוש היה להם מתוך חולשתם.

יושמו דברים אלה על לב ויעזרו למציאת הפתרון של שאלה ג2.

הפעם הבאנו את יישובו של אברבנאל ושל המלבי"ם, אשר הבדל גדול ביניהם. אברבנאל מצמצם את ה"לא דברתי ולא צויתי" לנקודת זמן מצומצמת. אז – "ביום הוציאי" – היינו מלכתחילה לא דברתי ואף לא חשבתי כלל לדבר על כך, אלא שלא הייתם ראויים.

ואילו שד"ל הולך כאן בעקבות רש"י הרואה את ה"לא דברתי ולא צויתי" כמכוון לתכלית האחרונה:

לא דברתי על קרבנות – כעיקר, כתכלית.

וכן דברי רש"י:         

תחילת תנאי לא היתה אלא "אם שמע תשמעו בקולי ושמרתי את בריתי".

אישור מלא מבחינה לשונית סגנונית מקבל פירוש זה על ידי מחקרו של חוקר לא יהודי Kruse מטוקיו אשר ביפן, שנתפרסם ברבעון Vetus Testamentum, October 1954, עמודים 400-385. פרטים אחדים מדבריו שם הנוגעים ישר לפסוקנו יימסרו כאן בתמצית:

המחבר טוען כי על ידי תרגום פסוק כצורתו נגיע לעתים לפירוש לא נכון כלל, והוא הוא הדבר שקרה בכל תרגומי פסוקנו. לא הושם לב כלל שלפנינו ניב עברי מיוחד, שאפשר לבטאו בצורת נוסחה אלגבראית כך: "לא א אלא ב" ופירושו בלשון המקרא אינה שלילת א לחלוטין, אלא רק שלילה יחסית: במובן ידוע לא א או במידה מסוימת לא א אלא ב. דוגמת (בראשית מ"ה ח') "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים", וכן (שמות ט"ז ח') "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'", (דברים ה' ג'): "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום", (שמואל א' ח' ז'): "כי לא אותך מאסרו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח", (תהילים מ"ד ד'): "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם". והרשימה המובאת במאמר ארוכה. לדעת המחבר ניב זה מצוי בנושאים מסויימים: השולח והשליח (דוגמה ראשונה ושנייה ברשימתנו), השתדלות אדם וישועת ה' (תהילים מ"ד ד'), ובייחוד זבחים ועולות מול מעשי חסד (דוגמת פסוקנו והושע ו' ו', ועיין גם תהילים- מ' ז'-ט'; נ' ט'-ט"ו; נ"א י"ח-י"ט ועוד). והמחבר מנתח את תודעתו של העברי בהשתמשו בניב זה. באומרו: "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'" אין הוא משתמש בלשון קצרה וברצונו לומר: לא רק... אלא גם, אלא: מובן מאליו וגלוי לעין כל שהתלונה היא נגד משה. ואין בדעת משה כלל להכחיש את המוחש, את תלונתם המפורשת נגדו. אלא דבריו יתפרשו כך: אתם מתלוננים עלינו, אבל תלונה זו בעצם, ביסודה, מכוונת יותר אל ה' מאשר אלינו, שהננו רק שלוחיו. תלונתכם עלינו אינה חשובה כל כך, אפשר גם להזניחה, לא לשים אליה לב, אך אין לשאת את הדבר שתלונותיכם מכוונות אל ה'.

אם כן: אין המדבר מכחיש כלל את א, שהרי זהו מן המפורסמות, לא יעלה על לב השומע שבדעת המדבר להכחישו. ברור שרצה לשלול אותו א רק במובן ידוע, ועל ידי העמדת חיובו של ב ממולו מתברר מיד שרק מבחינת מה נשלל כאן א ולעומתו מודגש בכל תוקף ב. וכל אותם פסוקים שבהם נראה כאילו בניגוד לתורת משה שוללים נביאים את ערך הקרבנות שלילה גמורה – מתפרשים בדרך זו. וכן פסוקנו: "לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים". אמנם במובן זה, בכוונה זו של עשייה חיצונית בלבד – מבלי קיום רצון ה' בכל שטחי החיים – במובן זה מעולם לא צויתי על עולה וזבח. ירמיהו לא היה צריך לחוש שמא לא יבינוהו שומעיו, שמא יחשבו ששלילה זו – "לא דברתי ולא צויתי" – שלילה מוחלטת היא, ופסוק זה לדברי המחבר ראיה מוכיחה לכך, שראו בני דורו את מקור כל תורת הקרבנות מימי משה כדבר המובן מאליו. עד כאן תמצית דבריו.