עומר התנופה

נושא גיליוננו הפעם הוא מצוות קציר העומר והנפתו והבאתו כ"מנחת ביכורים" ביום השני של פסח (הוא "ממחרת השבת").

בשאלה א עסקנו בטעם המצווה הזו ונביא בזה את דברי האלשיך, אשר אף על פי שרב הדמיון ביניהם לבין הדברים שהובאו בגיליון גם מספר החינוך וגם מדברי בעל עקדת יצחק, מכל מקום יש בהם כדי להבליט ביותר את מגמת המצווה וגם להראות שמגמה זו מעוגנת בלשון הכתוב:

לפי שאין דבר מחולל ומרים לב האדם (=מרבה בו חולין וגאווה) ומחטיאם כשפע רב טוב, כמאמר הכתוב (האזינו דברים ל"ב:) "וישמן ישורון ויבעט". ואין כל זה יפעל בלתי הביט אל האלוקים אשר נתנו (=הגורם לבעיטה היא שכחת האלוקים אשר נתן את השפע), כי ישכחוהו ויאמרו כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא. כי כפיות טובה תסירם מן הדרך הטובה ומלכת אחרי ה' עד אבדם מהר.
על כן אבינו שבשמים כאב את בן ירצה אהבנו ומלמדנו מוסר השכל, כי מעת החל חרמש בקמת השעורים - שהיא ראשית כל תבואת הארץ - טרם רום לבבנו בראותנו רוב תבואות בבית ובשדה, כי ימלאו הגרנות בר והאסמין שובע, בא האלוקים לפקוח עיניים עיורות וללמדם דעת, כי לה' הארץ ומלואה, פירות ופירי פירות, כי כוח האדם אין, כי הכל הבל.
וכן זאת יעשו לבלתי רום לבבם, כי טרם בא אל פיהם שום הנאה מתנובת השדה וטרם יטעמו מאומה מלחם וקלי, יביאו מראשית קציר כל עם ישראל עומר ראשית קצירם אל הכהן באמור אליו יתברך: הננו מכירים כי ממך הארץ וכל אשר בה, ומידך נתנו לך מראשית כל, טרם נאכל מכל, להורות כי ממך הכל ואין אנו עזי פנים להיות כפויי טובה.
וזה מאמרו "כי תבואו אל הארץ" אשר לא תצטרכו לקחתה בכוח זרועכם, רק כבאים אל הנחלה. אל יעלה על רוחכם להרהר ולומר: לנו ניתנה הארץ למורשה מאבותינו ולנו היא ולבנינו לעולם ואשר נאכל טובה ופריה, יגיע כפנו נאכל, כי נעבוד את האדמה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה, עד בוא תבואתה, כי לא ישקוט מאתינו איש ממלאכתו, אחד הזורע, ואחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב ואחד הזורה והבורר, ובזיעת אפינו נאכל מלחם הארץ ..." על כן קידם ה' ית' לאמר:
הביטו וראו כי אחרי בואכם אל הארץ אינה ירושה כבר לכס שאין לה הפסק, ולא כמתנה הניתנת ליורש שהיה לו כירושה, שאין לה הפסק, - כי אם "אשר אני נותן" לשון הווה ולא נגמר המתנה בהחלט פעם אחת, כי אם שבכל עת אשר תסורו מאחרי אעבירנה לזולתכם.  וגם לא יעלה על דעתכם כי "קצירכם" אתם קוצרים, כי אם "וקצרתם את קצירה" של הארץ, כי ברכה היא ומברכתה תבורכו... "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" בל תהיו כפויי טובה, ושמא תאמרו: ".. מה אתן לפני הכהן ועבד אדוני הוא זה כמוני, ואבי שבשמים לא יקח ממני מאומה ולא יצטרך אלי. חלילה! ואיך יבחן ותגלה ותראה, כי לה' אני מחזיק טובה?" לזה אמר: "והניף את העומר", כי יניפנו הכהן למעלה ולמטה ולארבעה רוחות העולם, לרמוז כי כללות העולם ולמעלה ולמטה שלו ית' ואליו יובא העומר הלז ולא לכהן.

הארכנו בדבריו אלה, כדי להראות כיצד ראו דורות קודמים מצווה זו. בימינו חשבו רבים להחיות מצווה זו של קציר העומר ולהפכה ל"טקס" חקלאי. הכוונה היא כבמצוות אחרות, כגון בחג השבועות, בהבאת ביכורים וכד'.. להבליט את אופיו הטבעי חקלאי של טקס זה. יש בזה – ביודעים או בלא יודעים – מגמה לטשטש את אופייה התורני של המצווה, להפכה לשמחה ביש החומרי, ללבות את יצר גאוות האדם בעמלו, בכוחו, בהונו. (והלא עקרונית אין כל הבדל אם הון זה דגים מלוחים או קמח או שקלי זהב). בזה שיונף העומר לפני האדם – הפרטי או הציבורי – במקום שלפי המצווה יונף "לפני ה'", משליטים את הטבע, את החומר מעל לרוח, מעמידים את הגאווה במקום את הכרת התודה. קשה לראות בזה "רענון" מצווה עתיקה, או "החייאתה", הלא אין בזה אלא העמדת הקמח – פשוטו כמשמעו – במקום התורה.