פן תשכח

מכיוון שכמה רעיונות יסוד של תורתנו חוזרים בצורות שונות בפרשיות ראשונות של ספר דברים, יש סכנה גדולה שהקורא והלומד השטחי, הרגיל בקריאה מהירה, בקריאה הרואה רק את אשר על השטח ולא בקריאה אטית ומתעמקת, יאמר בחפזו: הנה שוב אותו הדבר- והנה שוב חזרה מדויקת על מה שכבר שמענו בפרשה הקודמת.

ואמנם אם ישאל המורה את תלמידיו לרעיונות הפרשה ויסתפק בתשובות הסתמיות והכלליות והשבלוניות: "משה דורש מישראל שישמרו את התורה", "משה דורש מאת ישראל שיזכרו את ה'", "שלא ישכחו את חסדיו", "שלא יפנו אחר האלילים" – הרי יתחזק עוד יותר הרושם הראשון –המוטעה- כאילו יש כאן רבוי דברים ומעוט רעיונות, כאלו מלאות שתי פרשיות אלה חזרות משעממות על אותו רעיון מתוך גבוב מלים מיותר. והרי כל למודנו צריך להיות מכוון לכך להראות ולהוכיח "שלא על חנם נאמרו הדברים" (כביטויו של הרמב"ן בכמה מקומות), ושאין שני פסוקים – ויהיו אפילו נראים כדומים ביותר, אומרים אותו דבר ממש, ויש חידוש בכל מה שנדמה חזרה. כמו שדרשו רבותינו על דברים ל"ב ט"ז:

"כי לא דבר ריק הוא מכם – אמר ר' מנא: "כי לא דבר ריק הוא" – ואם ריק הוא – מכם הוא, ולמה? מפני שאין אתם יגעים בתורה!

(ירושלמי פאה פ"א ה"א)

כדי לפקח עין הלומד לכך, הובאו בגיליון זה שני קטעים הנראים כחוזרים על אותו רעיון ממש, על אזהרה מפני שכחת ה' ועזיבת מצוותיו מפני רוב טובה. אבל אחרי הבלטת המשותף יש לעמוד על השוני ולא רק על השוני ביניהם באופן כללי כי אם בפרטי הדברים.

שני הקטעים בנויים – בסגנון שאינו נדיר בספר דברים – משפטים ארוכים, מורכבים ממשפט תנאי נטפל ארוך (מורכב אף הוא בתוכו ומשובץ משפטי לוואי רבים) ומשפט ראשי – הוא המצוה או האוסר. בסגנון עברי מודרני נוהגים לגשר בין משפט התנאי המשועבד ובין משפט התוצאה הראשי באמצעות המלה "אז" – בפרט אם משפט התנאי ארוך הוא ומסובך, כי בינתים עלול השומע לשכוח שעד כאן במשפט תנאי נטפל אנו לומדים ולהוצאתו אנו מחכים. וע"י מילת "אז" זו יכיר השומע והקורא מיד שנגמר התנאי ונפתחת התוצאה.

ואולם בסגנון המקרא אין "אז" זה רגיל כלל. וכן – מה שעלול להכביד עוד יותר על ההבחנה בין גמר התנאי והתחלת התוצאה – הוא שבעברית מקראית עלולים להתחיל גם חלקי התנאי וגם התוצאה בו, אמנם בראשי חלקי התנאי תהיה הו' ו' "מחברת" ובראש התוצאה תהיה זו רק "מהפכה" – אך הן הבדל זה אינו נראה לעין לכן קשה לפעמים לקורא לקבע, היכן נגמר התנאי ופותח המשפט הראשי.

            (עיין בדוגמא שלנו ו' י' – י"ב ו' של "ואכלת" היא אף ו' החבור

            וכן                       ח' ז' – י"א ו' של "ואכלת" היא אף ו' החבור

            לעומת זה             ח' ז' – י"א ו' של וברכת אינה אלא ו' ההפוך!

                        עיין גם גיליון ויצא תש"ט ב')

על הלומד אפוא למצוא תחילה היכן נגמר התנאי ומתחילה התוצאה. לאחר מכן יחפש את המבדיל בין תנאי בפסקה ו' י-י"ב לבין התנאי שב-ח' ז' – י"א (שאלה א' 2) ולאחר זה את התראה בפני שכחה פה ושם.

בכתה או בקבוצה מתקדמת יוכל הוא לצרף עוד קטע שלישי ולהשוות אף בינו לבין קודמיו. כך:

ויעויין לזה בעלון ההדרכה של פרשת עקב תשט"ז!

אך מכיון שאין השואה זו פשוטה כל עיקר אל יכביד המורה על תלמידיו בהשואה נוספת זו.

לעומת זה לא קשים הם דברי האגדה שהובאו אשר מתכליתם לתת הדגמה לחסד הכרת הטובה מרוב טובה בדורות שונים. תכונת האדם לבעט מרוב טובה עמד עליה הרמב"ן לשמות כ' י"ז-

ד"ה כי לבעבור נסות אתכם – ...ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד, כענין שאמרו חכמים (שמו"ר לא כ) אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו'. ולכך אמר הכתוב, הטיב לכם האלהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כענין שאמר הלה' תגמלו זאת (דברים לב ו), ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג ב), כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים.