נגעי בתים

פרשה זו, פרשת נגעים, וכן הבאה אחריה, עוסקות בשורה ארוכה של דינים הדורשים מן האדם התנהגות מסויימת עם בוא המחלה, ושוב התנהגות מסויימת עם התגברותה וכן בזמן המחלה ובהתרפאותו של החולה.

רבים במאה הקודמת וכן במאה הזו מחוקרי אומות העולם וגם מבני עמנו, חשבו כי חוקי המצורע הם תקנות משטרתיות-סאניטריות, והביאו לראיה בייחוד את הסגר המצורע ואת הוצאתו מחוץ למחנה. (מ"ג מ"ו): "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", אשר ראו בו אמצעי בידוד למניעת הידבקות.

אך הלא מיד תתעורר בנו השאלה: מה ראתה התורה לתת לנו הוראות דווקא לגבי מחלה זו – והאם בכלל דרכה של תורה לתת הוראות לריפוי מחלות? וכי דרכה של תורה לייעץ עצות בשיפור דרכי עבודה בכללה בבית ובשדה, בבניין וביישוב העולם? אמנם בצו האלוקי לאדם

בראשית א' כ"ח:

"וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ"

ניתנת הוראה כללית לאדם לפתח כל עבודה ציביליזטורית, וכמאמר הרמב"ן, שם:

נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר
ולבנות ולעקור נטוע ומהרריה לחצוב נחשת וכיוצא בזה...

אך לא ניתנה תורה – ואין זה מתפקידה לתת – לנו דרכים כיצד לפתח עבודה חקלאית, בניין מנהרות וגשרים, כיצד להפוך מדבר שממה לגן פורח; כי זה כולו מתפקיד האדם, אשר ניתן לו כח לחשוב ולהמציא, לחקור ולגלות מצפוני הטבע.

ולכן נראים מאירי עינים דברי הרמב"ם המוציא צרעת מכלל "הדברים הטבעיים", והשווה לדבריו אלה את דברי הספורנו י"ג מ"ז והבגד כי יהיה בו נגע צרעת... ובסוף דבריו שם גם הסבר למה שאמרו חז"ל (סנהדרין ע"א) "בית המנוגע לא היה ולא נברא".

המדרש המובא בשאלה השנייה נראה מוזר בריחוקו הגמור מפשטי הכתובים, יצחק היינמן בספרו [1]Altjüdische Allegoristik  העמידנו על כך, שפירושים אליגוריים על פסוקי הלכה אינם תדירים בין מדרשי חז"ל, ולעולם לא יבואו כדי לדחות את פירוש הפסוק כפשוטו. יש ונדרשו הפסוקים כמדברים בעתידו של עם ישראל (ומביא דוגמה הקרובה למקומנו מבמדבר רבה פרשת נשא, הדורשת את שילוח המצורעים מן המחנה):

במדבר רבה ז' (במדבר ז' י'):

צו את בני ישראל: רבנן פתרין קרייה בגלות. על שעברו ישראל את המצוות נתחייבו שלוח – זו גלות. הה"ד "וישלחו מן המחנה" – אין 'וישלחו' אלא לשון גלות, כמו שנ' (ירמיה ט"ו) "שלח מעל פני ויצאו". "מן המחנה" זו א"י, ששם השכינה שורה. "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" רמז להם, שאם יעברו ישראל על ג' עבירות הללו עכו"ם וג"ע ושפיכות דמים, יתחייבו גלות, צרוע – זו ע"ז...

(עיין שם!).

פסוקי פרקנו על הנגע הנראה תחילה "כנגע" בבית, הנבדק אחרי שפנו את הבית, העלול להיות פושה, עד שיהיו מוכרחים לחלוץ את האבנים המנוגעות, העלול לפרוח שוב עד שלא תהיה תקנה אלא בנתיצת הבית, פסוקים אלה קרובים להיות נדרשים דרש אליגורי, ואף בדורנו נדרשו דרש חדש במאמרו של דב סדן (אז דב שטוק) במאמר "על הבאר הסתומה",[2] והמעמיד בראשו את כל פרשתנו והפותח במילים: "רבה היא תוכחת הדברים שאנו משמיעים עתה באזנינו, כדי לבאר לעצמנו את הנגע אשר בבית, בית הדור – הנגע, עניינו ושרשו. תוכחת דברים זו, אף כי היא רצופה בקרת, קטרוג ומוסר, אין אתה מוצא בה מדרך הבדיקה שמצינו בפרשת מצורע לעניין בית ונגעו, לא זו חובת המצוי ולא זה מצוי החובה, אשר לו הבית נוהג גם עתה בלשון המעמיד את הצרעת כצרה מועטת, מודיע גם עתה לא בלשון נגע, אלא "כנגע", ואלו הכהנים, אם אינם מסתפקים ברביע דרכה של הכהן שבפרשה, הריהם מגיעים לכל המוטב כדי מחציתה. נמצא שאינם רואים את הנגע אלא בשטחי שרשו – את קירות הבית, ועל כן הם מדברים על שקערורות, ירקרקות או אדמדמות, אך אינם רואים את הנגע בעמקי שרשו – את אבניו, עציו ועפרו, ואינם מדברים על "אבנים אחרות" ועל עפר אחר, וממילא אינם מסמיכים עשייה לדבור ומדמים בלבם, כי נרפא הנגע...".

ואולי המשווה את דברי המדרש שבויקרא רבה ל"מדרש" החדיש יראה שהקודם הלך בדרך האליגוריה ואילו האחרון משתמש בדברי פסוקינו במשמעות סמלית – ואולם הבאנו את הקטע, כדי להראות כיצד גם דברי תורה הללו, הסתומים מאתנו ורחוקים מהבנתנו, הפרו את המחשבה ולימדו לקח.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] Bericht des Seminars zu Breslau 1935, s. 43

[2] "בַּכּור", מאסף בן זמננו, תל-אביב תש"א, חוג אבנים, עמוד 87.