איסור אכילת חלב ודם

אברבנאל, שואל:

למה זה בזבח השלמים באו בכתוב שתי פרשיות: האחת (פסוקים י"א-כ"א): "זאת תורת זבח השלמים" עד "ונכרתה הנפש"... והשניה (פסוקים כ"ה-ל"ד): "וידבר ה' אל משה לאמור... המקריב את זבח שלמיו"... ובין הפרשה הראשונה והשניה, שהם בעניין אחד, נכנס דיבור אחר באיסור כל חלב שור וכבש ועז ואיסור הדם (פסוקים כ"ב-כ"ז), והוא זר מאוד, כי היה ראוי להשלים מצות השלמים ואחר כך יצוה באיסור החלב והדם?      

בסדר מניין המצוות של ספר החינוך, (ההולך במניין המצוות בעקבות הרמב"ם) מנה איסור אכילת חלב ודם בפרשתנו ולא מנה מצוות לא תעשה אלה כבר בפרשת ויקרא, ששם (ג' י"ז) הוזכר איסורם לראשונה.

ראב"ע, פסוק כ':

ד"ה וטעם טומאתו: ...ופעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני אם האליה אסורה מן התורה, ואען ואומר: אמת, כי האליה תיקרא חלב, כי כן כתוב (לעיל ג' ט') "חלבו האליה תמימה", רק קדמונינו התירוה, ואסרו כל חלב. אז ענה: הלוא כל חלב אסור מן התורה, כי כן כתוב "כל חלב וכל דם לא תאכלנו", ובתחילה כתיב "חוקת עולם לדורותיכם". גם אני עניתיו כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים ואין מילת "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" ראיה גמורה, כי הנה כתוב "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם" ושם כתוב "חוקת עולם". ואם כן, לא נאכל לחם בגלות, כי לא הקרבנו קרבן העומר? וגם הוא השיב: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלנו". גם אני השיבותי, כי גם זה הפסוק דבק עם זבח השלמים, והעד כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה, להוציא חלב כל בשר שאיננו קרב לשלמים, והכלל בשר חול. על כן הזכיר בפרשה הזאת "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלנו". וידוע כי בשר הנבלה והטרפה אסורות, והאיסור הוא הבשר, ובעבור שאין החלב קרב לגבי המזבח, שמא יחשוב אדם שהוא מותר - על כן הזהיר "ואכול לא תאכלנו". ובעבור זה לא הזכיר הדם. ובאה זאת הפרשה לבאר עונש האוכל חלב בשר קודש, וכן כל דם הוסיף לעוף. על כן חלב העוף מותר, והראיה הגמורה שאמר בספר אלה הדברים בבשר תאוה שהוא חול, שיאכלנו כולו, ולא הוציא רק את דמו לבדו בשלושה מקומות, ואין זכר לחלב כלל. אז פקח הצדוקי עיניו, ופצה בשפתיו שבועה שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצוות רק יישען על העתקת הפירושים.

רמב"ן, פסוק כ"ה:

ד"ה כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה: לא ייתכן שיהיה פירושו מן הבהמה שהיא עצמה קרבן, ולהוציא את החולין, כי הכתוב כבר אסר בסדר ויקרא (לעיל ג' י"ז) סתם כל חלב, ואין שם תנאי ושיור, וגם כאן אסר תחילה כל חלב שור וכשב ועז, ואסר חלב הנבלה והטרפה באיסור החלב, ואינן קרבנות לשם. ועוד שאמר שם "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם", ולא יימצא בכל ענייני הקרבנות "בכל מושבותיכם". ובמתנות כהונה אמר (במדבר י"ח ח') "לחק עולם" פעמים רבות, ולא הזכיר "בכל מושבותיכם", מפני שאין הקרבנות חוקת עולם בכל מושבותינו, רק במשכן ובמקום אשר יבחר ה'. ואל יעוור עיניך, המשתבש בפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" (להלן כ"ג י"ד), כי החדש אסור מן התורה בכל מקום (ערלה פרק ג' משנה ט'), כי אמר הכתוב שלא נאכל לחם וקלי וכרמל לעולם בכל מושבותינו עד עצם היום שנביא הקרבן בבית הבחירה, ואם אין קרבן לא ייאסר מכאן ואילך, כי לא אמר "לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם", אבל האיסור הוא עד עצם היום הזה בלבד. אבל פירושו עד עצם היום הזה שתביאו הקרבן, כשתוכלו להביא אותו, והוא טעם, כדי שיהיה הקרבן מנחה חדשה. ויתכן שיהיה "היום" נמשך, עד עצם היום הזה, עד יום הביאכם את קרבן אלהיכם. והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה אשר יקריב ממנה", מן המין הקרב, כי כן נאמר בערכין (להלן כ"ז ט') "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש", ופירושו בהמה שמקריבין ממנה קרבן לה'. וכך "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" (שם פסוק י"א), יאמר בפירוש מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממנה. ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו", "'ואשר לא יקריבו", ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב", כי פירושו אשר יקריב אדם ממנה. וכן אמר (להלן י"א ל"ט) "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה" - המין הנאכל, לא שהיא עצמה תאכל...

רשב"ם, פסוק כ"ה:

ד"ה מן הבהמה: אשר יקריב.

ד"ה אשה לה': ואפילו חולין.

פרק ג' פסוק י"ז:

ד"ה בכל מושבותיכם כל חלב: אפילו בכל מושבותיכם שנאכלין חולין, ואין שם קרבן וחלב ודם למזבח.

בטעם המצווה שואל אברבנאל:

למה בחר ה' בחלב ובדם להקריב על מזבחו, ולמה אסר אכילתם על ישראל?

            וניתנו תשובות שונות לשאלות הנ"ל:

ברכות י"ז:

רב ששת כד הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי (כשהיה יושב בתענית, היה אומר לאחר תפילתו): גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים – אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו, ומתכפר לו. ועכשיו: ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי; יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיהו לפניך על מזבחך ותרצני,

(אין בזה תשובה ישירה לשאלה הנ"ל, אלא שמתוך דבריו תוכל למצוא תשובה).

רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ו:

ודע כי הדם היה טמא מאוד בעיני הצאבא (כת עובדי עבודה זרה), ועם כל זה היו אוכלים אותו, מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלוֹ, כבר השתתף עם השדים ויביאוהו ויודיעוהו העתידות... ויועילו להם. אלו דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם... לא היה ספק לאחד מן ההמון באמתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה להסיר אלו החוליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה בעבודה זרה בשווה (=באותה לשון): אמרה "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: "ונתתי את פני באיש ההוא". ולא בא זה הלשון במצוה שלישית מלבד עבודה זרה ואכילת דם... וטיהרה (התורה) הדם ושמה אותו מטהר מה שיגיע בו (אפודי: תורתנו טיהרה הדם וציותה להזות בו לטהר) "והזית על אהרן... ועל בגדיו... וקדַש"... וציותהו להזותו על המזבח... ושמה העבודה כולה לשופכו שם – לא לאספו – כמו שאמר "ואני נתתיו (=את הדם) לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם" (ויקרא י"ז י"א).

מורה נבוכים ג' מ"ח:

... וכן חלב הקרב משביע (=משמין יותר מדי) ומפסיד העיכול ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו היתה יותר ראויה מאכילתו (=וטוב להשתמש בו למאור). וכן הדם והנבלה קשים להתעכל, ומזונם רע...

אברבנאל:

ואמנם למה בחר ה' בחלב ובדם להקריב על מזבחו, ולמה אסר אכילתם לישראל, כבר נאמרו בזה טעמים מתחלפים... והטעם הרביעי אמרו, שהבריאות והיופי הוא סיבת החטא, וסיבת הבריאות הוא הדם וסיבת היופי – השומן, ומי שדמו רותח הוא חוטא, כמו הבחורים; וכן השומן סיבת החטא כמו שנאמר (דברים ל"א) "וישמן ישורון ויבעט" – לכך ציוה ה' שישרפו אל מזבחו שני הדברים הגופניים המביאים לידי חטא, לרמוז שכך ראוי לאדם שיבטל תאוותיו.. ועוד טעם ששי אומר אני בזה; שהעוונות נמשלו לאדום והסליחה נמשלה ללובן כמו שאמר הנביא (ישעיה א') "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". ולזה ציוה שיגישו על מזבחו הדם, לרמוז שהם מודים על חטאם לפניו על דרך (תהלים ל"ח) "אודה עלי פשעי לה'" ושיקריבו גם כן החלב לרמוז לסליחה כאומר (תהלים נ"א) "כי עמך הסליחה".