מאכלות אסורים

גיליון זה הוא המשך גיליון לפרשה זו תש"ב שעסק בטעמי איסורי מאכלות. שאלה א בגיליוננו קשורה לשאלה א בגיליון הלז.

שד"ל, ("משתדל"):

... יהיה כל אחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות השִּׁבעים, ולא ילמד ממעשה האומות וידבק תמיד באלוקי אבותיו, ולא ימיר כבודו בגילולי הגויים. הטעם הזה כבר נזכר בתורה (י"א מ"ד) "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". אך מלבד הטעם הזה התלוי בזמנים ובמקומות (שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד ושומרים משפטים ישרים – לא הייתה הפרשה הזאת צריכה), הנה ריבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתקן המידות. וזה משני צדדים.
1) כי המצוות האלוקיות שאדם שומר, הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את האל אשר ציוה המצוות ההן, וזיכרון האל והשגחתו... כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם וקובע בלבו יראת האלוקים לבלתי יחטא.
2) כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו, אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדחק וכטעם (איכה ג') "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", והפילוסוף Epictetus אמר: אם ישים אדם שתי מילות אלה על לבו, בטוח שלא יחטא, ואלו הן: "סבול ופרוש", (sastine et abstine) = סבול הצער ופרוש מן התענוג. והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.

ספורנו, פסוק ב':

ד"ה וזאת החיה אשר תאכלו: הנה אמר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני, שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראויים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", כמו שיהיה העניין לעתיד לבוא, כאמרו "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" מאת האל יתברך אחר כן מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו "כי לא אעלה בקרבך", והשיג משה רבינו בתפילתו איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו עד שהשיגו וזכו אל "ויֵּרא כבוד ה' אל כל העם" ואל ירידת אש מן השמים, ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתיקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במידות ובמושכלות, כאמרו "ונטמתם בם", וכאמרו "אל תשקצו את נפשותיכם", וכאמרו "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והתקדשתם והייתם קדושים" - פירוש נצחיים, מתדמים לבורא יתברך, כאמרו "כי קדוש אני". ואסר הנידה והזבה והיולדת לקדש את הזרע ולטהרו מכל טומאה, כאמרו "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם"...

פסוק ב'

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה"

 רש"י:

ד"ה זאת החיה מכל בהמה: מלמד שהבהמה בכלל חיה.

 והשווה רש"י, דברים י"ד ד':

ד"ה זאת הבהמה: למדנו שחיה בכלל בהמה.

פסוק ד'

"אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם"

פסוק ה'

"וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם"

פסוק ו'

"וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם"

פסוק ו'

"וְאֶת הָאַרְנֶבֶת"

רמב"ן:

ד"ה ואת הארנבת: מין הוא שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה, אין שֵׁם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר, גמל, שפן, חזיר, "דוב אורב" (איכה ג' י'), "פרה ודוב תרעינה" (ישעיה י"א ז'), וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב (לעיל ה' ז') "שתי תורים או שני בני יונה", יזכיר בתורים שהן בלשון זכר שתי, וביונה שני, להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו (בכורות כ"ח ב') פרה וחזירה, ויאמרו (שם ו' ב') גמל הבא מן הגמלה, כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.