קורבנות

פסוק א'

"וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו..."

פסוק ב'

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ"

רד"ק, בספר השרשים שרש "דבר":

יש הפרש בין דיבור ואמירה, כי האמירה אינה בלי סמיכה אל אחר, והדיבור הוא מבלי הסמיכה אל אחר כי הוא מורה על עיקר הדיבור שהוא באדם, כמו שתאמר "אדם-חי מדבר" ולא תאמר "אדם-חי אומר". ואף על פי שאין הסמיכה כתובה לפעמים, העניין מובן כי המאמר עם הסמיכה: כמו (בראשית כ"ז ו') "אמרי נא אחותי את" כי בודאי רצה לומר: אמרי לשואלים אותך. ולא יאמר לשון "דיבור" על שאינו מדבר אפילו דרך משל, כמו שיאמר לשון סיפור והגדה: (איוב י"ב) "ועוף השמים ויגד לך ויספרו לך דגי הים".

ראב"ע, תהלים י"ט:

ד"ה אין אומר ואין דברים: וטעם "אומר" הם הדיבורים שיש להם טעם שלם, כאומר "ראובן חי", וזה יהיה רק מחובר דברים אחדים, וה"דיבור" הוא "ראובן" בלבד.

מלבי"ם:

"הדיבור" מציין המבטא לבד, בין שיהיה מדבר אל עצמו, בין שידבר אל חברו, ובזה הוא כמו סוג שתחתיו כמה מינים, כי הדיבור המבטאי הזה שיגיע אל חברו יהיה לפעמים "אמירה" או פעמים "הגדה" או "עניה" או "שאלה". לפעמים יהיה הדיבור ארוך כדרך הדורש ברבים, ופעמים יהיה מילה אחת יחידה, לא כן "אמירה" היא מיוחדת רק על מאמר שיש בו הבנה שיגיד לחברו.

ר' דוד הופמן:

"וידבר לאמור" כמו (הושע י"ג ב') "יוסיפו לחטא", (מלכים ב' י' ל') "היטבה לעשות", (בראשית ב' ג') "ברא אלוקים לעשות".

פסוק ב'

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"

רמב"ן:

ד"ה כי יקריב מכם: שיעור הכתוב הזה אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו. והעניין, בעבור שיצוה אחרי כן בקרבן העוף ובקרבן המנחה, אמר כאן כשיקריב אדם קרבן בהמה יקריב מאלה השנים, ולא חיה ולא שאר בהמות. והנה זה לאו הבא מכלל עשה במקריב חיה, כמו שאמרו בזבחים פרק שלישי (ל"ד א'): המעלה איברי חיה - ר' יוחנן אומר: עובר בעשה.

ספורנו:

ד"ה אדם כי יקריב מכם: כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה על דרך "ונשלמה פרים שפתינו" וכאמרו "זבחי אלוהים רוח נשברה", כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז"ל מכם ולא כולכם, להוציא את המומר.