שמיטה

מורה נבוכים, חלק ג' פרק ל"ט:

ואמנם כל המצוות אשר סיפרנום בהלכות שמיטה ויובל, מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כ"ג י"א) ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה.

ספר החינוך:

משורשי המצוה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבותינו עניין חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה'... וביום השביעי שבת... הכתיב מנוחה על עצמו, למען הסיר ולעקור מרעיונינו דבר הקדמוּת אשר יאמינו הכופרים ובו יהרסו כל פינותיה, ובא חובה עלינו להוצא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית. ובכן לא ייפרד העניין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מונין ששת ימי השבוע כששת ימי עבודה, והשביעי יום מנוחה. ולכן ציוה ה' להפקיד כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה לא בכוחה וסגולתה, כי יש לה אדון על אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן בלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר בזה: שיוסיף האדם ביטחון בה' יתברך, כי המוצא עם לבבו לתת ולהפקיד לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו אחת לשבע שנים ומלומד בכך כל ימיו לא תחזק בו לעולם מידת הכילות ולא מיעוט הביטחון.

הרב  א"י. קוק, שבת הארץ (מתוך ההקדמה):

סגולת האומה, הטוב האלוקי הטבוע בקרבה, והחיים הישרים המתאימים אל הצדק והיושר, ושקט והשלוה, החן והאומץ הממולאים בהסתכלות אלוקית מקפת, כפי מה שהיא נמצאת בנשמת האומה – אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכוח אל הפועל. חיים אלה במהותם המעשית מסתירים את ההוד הרוחני של הנשמה האלוקית (השוכנת באומה), ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר לתוך המציאות החילונית השלטת. דחיפת הגידול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפועל על ידי נתינת רֶוַח  של הפסקה והתנערות ממהומת החיים הרגילה. היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים בכל שבת... את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו (שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט), כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה (= שבה) בכל מלוא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה טהרת נשמתה כמו שהיא. ואם אותה האביריות (= קשיחות הלב) המוכרחת להתלוות על כל סדר של חיי ציבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית והניגוד המתמיד שבין האידיאלית להכרזה של חסד ואמת חמלה ורחמים, לבין הנגישׂה והכפייה ולחץ הקפדה של קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה של האומה – הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה. מביאה לאומה זו (כשהיא מסודרת על מכונה), לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוהי שלהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי, והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם... שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה, "לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'" שנת שוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר האלוקי, המכלכל חיים בחסד. אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר המתגרה על ידי המסחר משתכחת. "לאכלה – ולא לסחורה". עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ה' אשר בפרי הארץ, "לאכלה – ולא להפסד". (פסחים נ"ב ע"ב), שאסור להפסיד פרי הראוי לאכילה.
האדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות שהן באות ברובן על ידי הריסת (שיווי) המשקל של החיים, בהתרחקם  מטבע הרוחני והחומרי "לאכלה – ולא למלוגמא (רש"י: רפואה), לאכלה – ולא לעשות ממנה אפיקטוזין (שלוקחין להקיא המאכל)" (סוכה ה' א'). רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל - "שנת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'!".

שתי מצוות עשה כלולות בדיני שמיטת קרקעות:

רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל א' א':

מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'..."

שם ד' כ"ד:

מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר (שמות כ"ג) "השביעית תשמטנה ונטשתה". וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה... אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר "ואכלו אביוני עמך".