אברבנאל:
היה עניין בלעם בברכה וקללה מפורסם מאוד בין האומות כשואל דבר מאת האלוקים. וכמו שאמר בלק: "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". ואם היה בלעם מקלל את ישראל, היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים להילחם בישראל על משענת קללתו. אמנם כששמעו מדבריו שהקדוש ברוך הוא מונע מהם הקללה ומודיע כי ברוך הוא, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי שם ה' נקרא עליהם, ויחשבו שהייתה הצלחת ישראל מאת ה' מן השמים – ומי יאמר לו: מה תעשה? – ולא יקום בהם עוד רוח להילחם בישראל. ובזה הועיל עניין בלעם וברכותיו מאוד; וזהו מה שאמרה רחב למרגלים ששלח יהושע (יהושע ב'): "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו..." ומאין ידעה כל זה האשה ההיא, שה' יתברך הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת? אלא מדברי בלעם ונבואותיו, ולכן נחשב הדבר לחסד גדול שעשה ה' לישראל.
שד"ל:
מפני שלא הותר לישראל להתגרות במואב, ואם היה בלעם מקלל, היו בלעם ובלק מתפארים שהועילה קללתו להציל את המלך ואת העם אשר שכרוהו, כי לא ידעו כי ה' ציוה "אל תצר אל מואב" (דברים ב' ט'), ויאמרו, כי הקללה הביאה בהם מורך לב וחתתה גבורתם, ואולי גם כן היו המואבים יוצאים לקראתם בעם כבד וביד חזקה, כמו שעשה אדום (לעיל כ' כ') והיו ישראל מתרחקים מפניהם מפני מצות ה', כמו שעשו לאדום, והיה שם שמים מתחלל.
ראב"ע, פסוק ט':
ד"ה ויבוא אלוקים: לכבוד ישראל כי השם ידע דבר בעל פעור, ואילו היה בלעם מקלל אותם היו כל העולם אומרים כי בעבור קללת בלעם באה המגפה.
| 1. |
מה היא השאלה שכל אחד מהמפרשים הנ"ל משתדל לפרשהּ לפי דרכו? |
| 2. |
מהי ההבנה המוטעית של פרקנו, אשר כנגדה יוצאים המפרשים הנ"ל? |
| 3. |
מהי חולשת תשובתו של ראב"ע? |
פסוק ב'
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי"
פסוק ג'
"וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
רמב"ן:
ד"ה טעם ויגר מואב מפני העם, בעבור כי רב הוא: שהיה מואב קטן בגוים, כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח, ויגורו מאוד מפני העם, שהיו רבים מאוד מהם, כי פרו וישרצו ויעצמו מהם. ויקץ - עוד מפני בני ישראל - ששמעו המסות הגדולות הנעשות להם ולאבותיהם. והנה ידעו מואב כי ישראל לא ילכדו את ארצם מהם, כי שלחו להם כאשר שלחו לסיחון (דברים ב' כ"ט) "עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו", או ששמעו גם כן מניעת השם שאמר להם (שם שם ט') "אל תצר את מואב". ולכן אמרו לזקני מדין: אפילו שלא ילכדו את ארצנו, ילחכו ברובם את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, וילכדו להם את כל סביבותינו, כאשר עשו לשני מלכי האמורי, ויתנו אותנו למס עובד.
| 1. |
כיצד מקשר הרמב"ן פסוק ג' לפסוק ב'? |
| 2. |
מה מצריכו לפרש את קשר הפסוקים בדרך זו? |
| 3. |
מניין לו שישראל "שלחו גם למואב כאשר שלחו לסיחון"? |
| 4. |
מניין לו ששמעו מואב "מניעת ה' שאמר להם אל תצר על מואב"? |
פסוק ג'
"וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
השווה את שני המקומות במדרש רבה:
במדבר רבה כ' ג':
ויקץ מואב מפני בני ישראל: שהיו רואין את עצמן כקוצים בפניהם. (מתנות כהונה: שפל וחלש).
שמות רבה א' י"ב:
ויקוצו מפני בני ישראל (שמות א' י"ב): מלמד שהיו דומין ישראל בעיניהם כקוצים.
|
הסבר, מהי הסיבה שביטוי אחד נדרש בשני המקומות בדרכים שונות? |
פסוק ז'
"וּקְסָמִים בְּיָדָם"
רש"י:
כל מיני קסמים, שלא יאמר: אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר: קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבוא עמנו בפעם הזאת - יש בו ממש, ואם ידחנו - אין בו תועלת. לפיכך כשאמר להם: "לינו פה הלילה", אמרו: אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר "וישבו שרי מואב עם בלעם", אבל זקני מדין הלכו להם.
רשב"ם:
מיני קסמים היו מוליכין לבלעם, פן יאמר: אין בידי מיני קסמים. כדכתיב "קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד בימינו היה הקסם ירושלים"(יחזקאל כ"א כ"ו-כ"ז).
ראב"ע:
אמר רבי שמואל הנגיד הספרדי ז"ל שטעמו ודמי הקסמים, וראייתו מ"בידם", ולא אמר כלום רק הוא כמשמעו. וסיפר הכתוב ששלח אל קוסם קוסמים כמוהו, ועוד שלא יוכל להתעכב לאמר: לא אמצא יום נבחר ושעה נבחרת ללכת ולקוב, כי הם אנשי אומנתו. והעד שפירושו כאשר הוא שאמר הכתוב "בימינו היה הקסם" (יחזקאל כ"א כ"ז).
ספורנו:
כלי הקסם כי קוסם היה בלעם לכוין השעה, כאומרו "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם".
|
במה שונה ר' שמואל הנגיד בפירושו מכל המפרשים, ומהי מעלת פירושו? |
פסוק י"ב
"...לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא"
פסוק י"ג
"...מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם"
בעל עקדת יצחק, שואל:
למה הסתיר ממלאכי מואב העיקר, ולא אמר להם רק חצי התשובה: "מיאן ה'..." ולא סוף דבריו "לא תאור... כי ברוך הוא"?
