פסח

פסוק כ"א

"מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם"

מכילתא:

"משכו וקחו" – "משכו" מי שיש לו, "וקחו" מי שאין לו.

ר' יוסי הגלילי אומר: משכו ידיכם מעבודה זרה והידבקו במצוות.

רש"י:

ד"ה משכו: מי שיש לו צאן ימשוך משלו.

ד"ה וקחו: מי שאין לו יקח מן השוק.

רמב"ן:

ד"ה ויקרא משה לכל זקני ישראל: ... ויתכן שאמר "משכו", בעבור היות צאנם רחוק מאוד מהם בארץ גושן, "כי תועבת מצרים כל רועה צאן" (בראשית מ"ו ל"ד). ואמר "וקחו לכם", קחו אותם למשפחותיכם, איש שה לבית אבות שה לבית, ושחטו הפסח בין הערבים, ככל המפורש למעלה במצוה...

פסוק כ"ב

"וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת"

פסוק כ"ג

"...וְרָאָה אֶת הַדָּם"

פסוק י"ג

"...וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת"

עקדת יצחק:

היה מפורסם כי הנוגע בכבש או עז כנוגע בבבת עינם של אלוהיהם של מצרים. ועתה יראו ויכירו המצרים, איך התהפך הדבר כמו רגע, עד שעם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדים ירימו יד בעדר אשר בחרו להם מצרים לאלוהים ולוקח איש שיו, ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם (כלים י"ט משנה ב') שלושת ימים, ואין לאל ידם להציל, יומו יבוא ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהרים, וקול דמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה... ונאכל גלוי לכל כדמותו וצלמו, ראשו על כרעיו ועל קרבו; ובדרך ארעי וביזיון יכרו עליו לאכול את כל בשרו... עד אור הבוקר, והנותר שרוף ישרף, והכלבים עזי הנפש (=המצרים) לא יוכלו לנבוח; וכדי בזיון וקצף בעיני ההמון המצרי; ואף כי חכמי חוזיהם המעמיקים בחכמתם, הרואים בכוכבים את צורת הטלה למזל למו, החושבים אותו ראשון למלכות ושהוא ("מזל טלה") הנותן להם כוח לעשות את החיל ההוא, הנה הם המכירים ומרגישים את כל מפלתו, בעשור לחודש הזה ראשית ממלכתו – עודנו בבחרותו ושליש זמנו – ואחר כך שחיטתו ואכילתו ביום הארבעה עשר, שהוא תכלית גבורתו על ידי המאור הגדול העומד איתו במחיצתו.

הכתב והקבלה:

...באמת היו בישראל דברים מונעים הגאולה, כמו שאמרו רבותינו, שהיו עובדי אלילים במצרים, והיה רצונו יתברך לטהרם, וציוה עליהם קרבן פסח, ובזה יורו כי שבו מדרכם הרעה בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו; והנה אות האהבה השלמה הוא לבלי יכנס בלב האוהב שום פחד ודאגה מאיזו סכנה למלא רצון הנאהב, אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי הימנע מעשות רצונו, לכן ציוה ה' שיעשו ג' פעולות ובזביחות האלוה של המצרים לעיניהם בפרסום גדול ולא ישיתו לב על הסכנה העצומה, שיחרה אף המצרים, ויקומו עליהם להשמידם, כמאמר משה (ח' כ"ב), עם כל זה לא ימנעו מלמלא המצוה בשווקים וברחובות, עד הביאם אותו לביתם בקולי קולות, ולא ייראו מן המצרים, יתר על כן – ישחטו הפסח בכנופיה ובעסק גדול משפחות משפחות בפרסום, ולא יפחדו משונאיהם, ולא די בזה, ועוד אחר כך בעת אכלם יפרסמוהו לדאבון נפש המצרים, בתתם מדמו על משקופי הבתים והמזוזות לעיני כל עובר, וידעו המצרים כי עתה יאכלו את יראתם, הלוא ירצו לבוא עליהם בחרבות וברמחים ולנקום בתוך בני ישראל, הנה בכל זאת יעשו רצון קונם, ולא יהיה מורך בלבבם, ובזה אות נפלא על שלימות התשובה והידבקם בו יתברך, והיותם כופרים בעבודה זרה, וזהו "והיה הדם לכם לאות" – לכם, על טוב כוונתכם ויושר אמיתת לבבכם על אלוקיכם...

רש"ר הירש:

היסודות שהבורא כונן עליהם את עמו הם לא האישים הפרטיים... כי אם בתי ישראל – המשפחות – בם בחר לנחלה לו. רק בתוך "הבית" פנימה יגיע היחיד לשלמות. ולכן על דם הקרבן להינתן על המשקוף והמזוזה, ובקרבם ייאכל קרבן הפסח. המשקוף והמזוזות הם המסמלים את הבתים. מושג "הבית" כולל שני יסודות: ההסתגרות הסוציאלית כלפי החברה האנושית מעבר מזה; וההסתגרות הגופנית כלפי כוחות הטבע מעבר מזה. הראשונה: החומות; השניה: הגג. את המחיצה המפרידה הסוציאלית מסמלות המזוזות, את המחסה הטבעי – המשקוף (מה שמשקיף מגבוה); העבד המשתחרר משעבוד מצרים, בן המשפחה, זוכה למזוזות ולמשקוף: חסות והגנה על ידי הבורא יתברך נגד התקפות כוחות האדם והטבע, אחרי שהתמסר בכל מהותו לעבודת הבורא. סמל כזה אפשר למצוא בדם על המזוזות והמשקוף. שקר החומות לתשועה נגד האויב, והגג לא ימלט את האדם מפגעי כוחות הטבע – הבורא יתברך הוא השומר בתוך החומות ותחת הגג את המתמסרים לעבודתו...