קרבן התמיד

בטעם מצוות התמיד עסק במיוחד גיליון תצוה תש"ה. עיין שם!

רש"י, במדבר פרק כ"ח פסוק ד':

ד"ה את הכבש האחד: אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה (שמות כ"ט) "וזה אשר תעשה" וגו', היא היתה אזהרה לימי המילואים, וכאן ציוה לדורות.

אברבנאל, לפרקנו פסוק ל"ח:

חשש הכתוב שלא יאמר אדם: הנה אלוקינו זה הכריע טבענו לחטא, ולכן ציוה במעשה המזבח וקידשו, כאילו טוב לפניו שנחטא ונשוב, ואין הדבר כן. כי הנה הקדוש ברוך הוא לא ציוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא. אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצורך בקרבנות; ומפני זה אחר כך, אחרי שציוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו, אמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים..." להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העוונות – כי מוטב שלא יחטא אדם, ולא יקריב קרבן לכפר עליו, אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבוקר ובערב, שהם לא היו לכפרת עוונות, כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהיטיב לעמו...

פסוק מ"ב

"אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"

רש"ר הירש:

לא אישיותו הנעלה של משה רבנו, כי אם מסירות הנפש של כל העם מביאה לידי קרבת אלוקים. ואל העם כולו ידבר בדברו אל משה.

פסוק מ"ה

"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מורה נבוכים, א' כ"ה (הביאורים שבסוגריים לקוחים מתוך פירוש יהודה אבן שמואל למורה נבוכים):

שכן, ידוע כי עניין זאת המילה הוא התמדת העומד במקום אחד (בראשית י"ח) "והוא שוכן באלוני ממרא" – וזהו (המובן) הידוע והמפורסם. ועניין השכינה במקום (=והוראת "דור" היא) התמדת העומד במקום אחד במקום ההוא (=שהאיש העומד באיזה מקום מתמיד להישאר באותו מקום), כי באריכות עמידת בעל החיים במקום ייאמר בו שהוא שוכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק (ואף על פי שהוא בעל תנועה חופשית בו, כלומר: "שכן" אינו כמו "ישב" או "עמד", אלא הוא קביעות כללית, שנכללות בה הרבה תנועות חופשיות; העיקר כאן – ההתמדה). והושאל זה למה שאינו בעל חיים, אבל לכל עניין שהתיישב ושקד על דבר אחר, ייאמר בו גם כן לשון "שכינה", ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו העניין ההוא – מקום, ולא היה העניין ההוא גם כן בעל חיים – אמר (איוב ג' ה'): "תשכן עליו עננה". ואין ספק כי ה"עננה" אינה בעל חיים, ולא "היום" גוף כלל, אלא חלק זמן (=אומרים על דבר שהוא משמש "משכן" למשהו, מבלי שהדבר יהיה מקום, ואפילו גוף תופס מקום; ועל התמדת מה שדרכו להתנועע אומרים "שכינה", אף על פי שדבר זה בעל חיים. כמו "העננה" שדרכה להתנועע, תתמיד להישאר על פני היום, לא כבמקום, כי אם בבחינת חלק מהזמן).
ולפי זאת ההשאלה הושאל לה' יתברך – כלומר: והתמדת שכינתו או השגחתו... בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה – ונאמר (שמות כ"ט מ"ה) "ושכנתי בתוך בני ישראל".

פסוק מ"ו

"וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם... 
אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם"