קרבן היולדת

 ספר החינוך:

משורשי המצוה, כדי שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאה לאל ברוך הוא, שהצילה מחבלי יולדת שהוא דבר נס.

רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית):

"כי תזריע": זרע הוא גרגיר ההפראה של הצמח. בבראשית א' "עשב מזריע זרע" היינו פעולת הצמח לפריה ורביה למינו. בהשאלה לבני אדם "זרע" הוא הביטוי הרגיל לסמן את הצאצאים ויוצאי ירכיהם המקימים את המין האנושי. מתוך שבחרה התורה [בין] בביטוי "תזריע" הנמצא רק בפרשת בראשית במשמעות פעולה לקיום מין הצומח, אנו למדים שגם פעולת האם בהתהוות העובר משתקפת רק כתהליך פיסיולוגי גרידא, ומתוך המילה האחת הזאת יתברר מושג "הטומאה" שעליו ידובר כאן. התפקיד הנשגב והנאצל ביותר, שכל עתיד המין האנושי יושתת עליו, ואשר סגולת האשה מוצאת בו את ייעודה ותכליתה – כל עמל גוף האם ועבודתו לשם האדם המתהווה בה – כולו אינו אלא תהליך פיסי-טבעי בלבד. האדם מתרקם, מתהווה וגדל כצמח, והשם המרומם והנעלה שבלשון בני אדם – השם "אם" – הוא הוא המזכיר לנו גם את התהליך הפיסי-גשמי, שאינו על פי בחירה – של התהוותו של ילוד האשה. יותר מבכל מקום אחר מוטל כאן על תורת הבחירה החפשית-מוסרית של האדם בעל הדעת והבחירה להרים את נסה. וביחוד שומה על האם – מתוך הרושם החי של שעבודה לסבלות הצירים והחבלים שהטילו עליה חוקי טבע פיסיים בעת מילוא ייעודה הנשגב ביותר עלי אדמות – שומה עליה לחדש בקרבה את התודעה של רום מעלתה המוסרית, ורק אחרי עבור לגמרי הרושם החושני הזה, מותר לה לגשת מחדש אל הקודש של מילוי חובותיה בגיל ורעדה, אחרי הביאה קרבנה לרגלי שובה להתמכר בלב שלם לתפקידה המוסרי העליון של אשה ואם.

פסוק ו'

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ... תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת"

פסוק ג'

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל"

ספרא:

"ביום השמיני" – יכול בין ביום בין בלילה? תלמוד לומר: "ביום" – ולא בלילה.

שם עולם, (בביאורו לדברי הספרא):

לכאורה "ביום" משמעו מכריע – ביום דווקא ולא בלילה, אבל זה אינו (=אינו ככה), כי שם "יום" לפעמים מורה זמן היות השמש על הארץ, אבל לפעמים מורה גם כן היום והלילה יחד, היינו מעת לעת כ"ד שעות (כמו ז' ט"ו). אם כן משמעות המילה "ביום" אינו מכריע כלל ביום דווקא, כי אפשר יום כאן הוא ממין ההוראה השנייה, ולפי זה תהא מילה כשרה כל היום השמיני, בין ביום בין בלילה.