גזל הגר

רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ז' הלכה א':

כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי וכפר בו ונשבע על שקר, הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספות חומש, וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזלות.

הלכה ח':

אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים, והוא עומד בכפירתו, משלם הקרן בלבד על פי עדים, ואינו משלם החומש...

ועיין רש"י:

ד"ה ימעל מעל: הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ויקרא ה') "ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו" וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה: האחד שכתוב "והתוודו", לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים, עד שיודה בדבר, והשני על גזל הגר, שהוא ניתן לכהנים.

השוה את פרשתנו לפרשת אשם גזלות ויקרא ה' כ'-כ"ו.

ספרי י"ג:

"וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם" – למה נאמרה פרשה זאת? לפי שהוא אומר (ויקרא ה'): "נפש כי תחטא... וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל... והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה... ושילם אותו בראשו וחמשתיו..."; אבל בגוזל הגר לא שמענו. תלמוד לומר: "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו בכל חטאות האדם..." בא הכתוב ללמד על גוזל הגר ונשבע לו ומת שישלם קרן וחומש לכהנים (אם מת הגר ולא הניח יורשים) ואשם למזבח.
זו מידה בתורה: כל פרשה שנאמרה במקום אחד, וחסר בה דבר אחד, וחזר ושנאה במקום אחר, לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד.

ועיין רש"י, פסוק ו':

ד"ה למעול מעל בה': הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ויקרא ה') "ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו" וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה: האחד שכתוב "והתוודו", לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים, עד שיודה בדבר, והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים.

פסוק ו'

"כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם"

רשב"ם:

ד"ה חטאות האדם: הכתובים בפרשת אשם גזלות בסוף פרשת ויקרא "וכיחש וגו' בעמיתו בפיקדון" וגו'. ובשביל גזל הגר שאין לו גואל נשנית כאן.

רמב"ן:

ד"ה חטאות האדם: כמו "אשר יעשה האדם מכל חטאות לחטוא בהנה", מכל מה שיחטא איש באיש וכיחש בעמיתו...

הכתב והקבלה:

חטא שבין אדם לחברו, וכולל בזה כל הנזכר סוף פרשת ויקרא "וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד... או מצא אבדה וכיחש בה ונשבע על שקר...".

העמק דבר:

מחטאות שאדם עלול לחטוא בהם, היינו כיחש בדבר שבממון, וכדאיתא בבבא בתרא קס"ה אמר רב יהודה אמר רב: "רוב בגזל; ומיעוט בעריות; והכל... באבק לשון הרע".

רמבמ"ן:

ווען איין מאן... זיך אויף אירגענד איינע ווייזע אן איהרעם נעבען מענשען פערזינדיגט

הירש:

Ven allen Vergehungen des Menschen                                

בובר:

Von allen Versuendungen am Menschen 

פסוק ז'

"וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ"

רש"י:

ד"ה לאשר אשם לו: (כתובות י"ט) למי שנתחייב לו.

נחלקו מפרשי רש"י בפירוש כוונת דבריו. ואלו דעות שניים מהם:

הרא"ם, (ר' אליהו מזרחי):

פירוש: אם היה אותו ממון שגזל ונשבע עליו של ראובן, וראובן חייב לו לשמעון, לא יתנהו לראובן, אלא למי שנתחייב לו ראובן, דהינו לשמעון, דהכי משמע מלישנא דרש"י, "למי שנתחייב לו". דאי סלקא דעתך לראובן, האי "למי שנתחייב לו"? למי שגזלו ממנו מבעי ליה! ותניא (כתובות י"ט): מניין לנושה בחברו מנה, וחברו בחברו, שמוציאין מזה ונותנין לזה?

גור אריה:

פירוש כי אין "ונתן לאשר אשם לו" כמו "ואשמה הנפש ההיא" שפירושו שחטאה הנפש, ויהיה "לאשר אשם לו" – למי שחטא לו, והוא הקדוש ברוך הוא; ואם כן יהיה החומש של הקדוש ברוך הוא. וזה לא ייתכן, דהא כתיב "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן" ומשמע דוקא אם אין לו גואל להשיב אליו, ואם יש לו גואל – יתן לו או ליורשו. לפיכך לאשר "אשם לו" על כורחך מלשון "חיוב" כלומר "למי שנתחייב לו"! והרא"ם פירש בו ענין זה.