לא תחמוד

פסוק י"ג

"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ..."

ראב"ע, פסוק א':

ד"ה וידבר אלוקים: ...ואחרים אמרו, כי "לא תחמוד בית רעך" - דיבור תשיעי, והדיבור עשירי - "לא תחמוד אשת רעך". וראייתם כי השם אמר פעמים "לא תחמוד", כי החימוד הוא על שני דברים: האחד יוצא למעשה כמו גזל, וכמוהו "ואל יחמוד איש את ארצך" (שמות לד, כד), שאם זה החימוד בלב, היה ארץ ישראל רעה. ו"לא תחמוד" השני הוא בלב. על כן הוצרך משה לפרש "לא תתאוה". גם זה דברי הבל, כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו?! והנה לא הזכיר האחרים עמו. והנה אתן לך מדברי משה ראיה שאלה לא דיברו נכונה. הנה השם אמר "לא תחמוד בית רעך", ומשה אמר "לא תחמוד אשת רעך" (דברים ה, יח). ולפי דעתם שלא תחמוד השני הכתוב בפרשה הזאת הוא בלב, והראשון גזלת הבית. והנה משה הפך הדבר, כי אמר עם "ולא תתאוה" "בית רעך", ואמר עם "לא תחמוד", שהוא הגזל "אשת רעך"...

פסוק י"ג

"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"

ראב"ע:

ד"ה לא תחמוד: אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל: דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא ייתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא ייתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון, לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קוהלת "ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו" (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים: בני, חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרהּ השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.

הכתב והקבלה:

רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו, והלב חומד מעצמו בטבע, נגד בחירת האדם. ועיין בראב"ע ממשל הכפרי. וייראה לי כמו שכתב בעל הברית: אחר שה' ציוה אותנו על האהבה באומרו "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" – מה מקרא חסר אם היה כתוב "ואהבת את ה' בלבבך", ומה רצונו לומר במלת "כל"? אלא הכונה שיהיה לבבך מלא באהבת ה', כלומר שלא יהיה בלב רק אהבת ה' לבד, לא שיהיה בו גם אהבת ה', גם אהבת העולם. שאם כן – אינו מלא באהבת ה', כי אם חציו לכם, ולא נקרא זה "בכל לבבך". הנה כל איש המקיים זאת המצוה, ואחרי שחשקה נפשו להתענג על ה', וכלתה נפשו לדבקה באהבה רבה בכל עת, לחזות בנועם ה' ולטעום מטעם המלך ולהתענג מזיו כבודו, וגם עריבות רבה ומתיקות נפלאה ימצא בה, על ידי כך לבו מלא כל עת בזכרון קדוש ה', וחושב בו, ולבו קשור עמו בעבותות אהבה. ובזה מקיים "בכל לבבך", כלומר שלבו מלא על כל גדותיו באהבת ה', אז אי אפשר שיחמוד שום דבר מכל מחמדי העולם הזה, כי כאשר כבר לבו מלא תמיד אהבת ה', איה המקום בלבו אשר יתאוה ויחמוד בו דבר זולתו? ככוס אשר הוא מלא על גדותיו, שאין יכולים להוסיף מאומה. כי אי אפשר לעבור על "לא תחמוד", אם לא שאינו מקיים מצות עשה של "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", אף שהוא אוהב אותו, רק לא אותו לבדו – ונמצא שאינו מקיים "בכל לבבך". ואז הלב מעצמו מתאוה על כל מחמדי העולם הזה אשר לנגד עיניו, אף אם בבחירתו אינו רוצה לחמוד, בדעתו שהיא עברה ועוון, אבל הלב בטבעו יחמוד שלא ברצונו ונגד בחירתו, מפני שאי אפשר שיתחבר בלב אהבת ה' עם אהבת התענוגים בשבת אחים גם יחד, אבל כל אחד דוחה את דברו ויגרשהו, אבל מי שמקיים "ואהבת... בכל לבבך" אי אפשר לו לחמוד הדבר האסור כלל, אחר שלבו טרוד תמיד אהבת ה' בשמחה רבה.

ספורנו:

ד"ה לא תחמוד: יהיה הדבר אצלך לנמנע גמור, כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל, כעניין "ולא יחמוד איש את ארצך", כי החמדה תגרום את הגזל כעניין עכן, "ואחמדם ואקחם".