יוסף ואחיו

אברבנאל:

הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים, עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימין או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בנסיון הגביע לראות, אם ישתדלו להצילו, אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו שהיה אמת, שבנימין גנב את הגביע כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו "הנפש החוטאת היא תמות" ולא ידרשו בעדו בכל כחם, לא לשנאתם אותו – כי אם לבשתם מדרך המעשה. הנה מפני זה ציוה יוסף לשים עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם, שבזה יכירו הם, שלא היתה אשמת בנימין ורשעתו, כי אם מעלילת האדון; ובידיעתם זה, אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם ויטיב עמהם, כמו שעשה.

יצחק שמואל רגיו:

ד"ה אשר חלם להם: עליהם, ובזכרו את שני החלומות, ראה שלא נתקיים עדיין אף אחד מהם. כי בראשון ראה שכל אחיו משתחוים לו, וכאן לא היה בנימין, ובשני השמש והירח וי"א כוכבים משתחוים לו שירמוז גם לאביו ולאשת אביו, ולפי שידע בפתרונם והבין בחכמתו שיקויימו שניהם, לכן חשב זאת התחבולה להעליל עליהם ולהכריחם שיביאו את בנימין הנה, ויקויים החלום האחד, ואחר זה יתודע אליהם, ויביאו גם את אביהם וכל ביתו למצרים ויקויים גם השני. ולכן לא הגיד להם בתחילה שהוא יוסף, כי אז היה אביו בא מיד בלי ספק, ולא יתקיים החלום הראשון.

ד"ה מרגלים אתם: אע"פ שידע יוסף שמכירתו היתה נגזרת מהא-ל לטובת אנשי מצרים ולטובת משפחתו, מכל מקום ראה שאחיו חטאו במכירתו כי הם כוונו לרעה, ולכן ראויים הם לעונש, אבל לפי שלא נעשתה מחשבתם הרעה, לכן לא היה בצדק להרע עמהם בפועל, אלא להפחידם ולצערם מעט מיראת הענש שיבוא, וכן עשה, ואחר שנתודע להם גילה להם סוד הדבר באמרו (מ"ה) "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה".

פסוק י'

"לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל"

פסוק י"א

"כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים"

ר' משה חפץ, מלאכת מחשבת:

אין ראיה שנהיה מרגלים לפי שבאנו עשרה ביחד, כי הלא גם כל עבדיך אלה הבאים לקנות מדי יום ביומו באו לשבור אוכל עד עתה, שאתה משביר לכל עם הארץ ובאו לאלפים ולרבבות, והנה כולנו בני איש אחד נחנו, בני אדם הראשון, בין אנחנו בין עבדיך, ומה נשתנינו מכל אומה ולשון שתאמר שאנחנו מרגלים ולא עבדיך אלה? ובזה נתאמת דיבורנו, כי כנים אנחנו הואיל וגם עבדיך לא היו מרגלים עד הנה, כל הבאים לשבור אוכל, כי מה נשתנו אלו מאלו?

פסוק י"ד

"הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם"

רש"י:

ד"ה הוא אשר דברתי: הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו.
ומדרשו: אמר להם: "ואלו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה – תפדוהו?" אמרו לו: "הן!" אמר להם: "ואם יאמרו לכם, שלא יחזירוהו בשום ממון – מה תעשו?" אמרו: "לכך באנו, להרוג או ליהרג!" אמר להם: "הוא אשר דברתי אליכם 'מרגלים אתם' – להרוג בני העיר באתם. מנחש אני בגביע שלי, ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם".

ספורנו:

ד"ה הוא אשר דברתי אליכם: אותו האחד שאתם אומרים שאיננו ואינכם מפרשים אנה הלך, הוא שהלך בעצתכם להגיד מה שראיתם או שהסכמתם, כדי לרגל, כמו שאמרתי.

הרש"ל, יריעות שלמה:

ואני שמעתי חיבור הענין כך: אמרו בני יעקב: "אין אנו מרגלים, שהרי כולנו בני איש אחד; וכי מן האפשרות שאב אחד ישלח כל בניו למקום סכנה כזו להיות מרגלים?!" והוא השיבם: "אדרבא, הוא הדבר אשר דיברתי, שאם לא הייתם אחים היה מן הסברא להאמין לכם שאין אתם מרגלים, שאין רגילות שעשרה בני אדם יאמינו זה לזה שלא יגלה אחד על חברו, אבל מאחר שאתם אחים – אם כן אין תימה".

הרכסים לבקעה:

אמרתי במדומה מרגלים אתם, עכשיו יש מקום לבררו, וכן (ויקרא י' ג') "הוא אשר דבר ה'".

פסוק כ'

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן"

העמק דבר:

...הענין דבאמת לא היו רשאין לבחור אחד, וכדתנן בתרומות פרק ח' משנה י"ב, וברייתא בירושלמי:
סיעת בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהם עכו"ם ואמרו להם: "תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג את כולכם" – יהרגו ואל ימסרו לו נפש אחת מישראל. יחדו להם אחד, כגון שבע בן בכרי, ימסרו להם ואל יהרגו כולם, והיינו באופן שבסיבה שלו נעשה להם כך, כמו שבע בן בכרי.
ואם כן כך ענין הכתובים שלפנינו דהחלו להתעסק בזה את מי למסור, וזהו "ויעשו כן".