ברית בין הבתרים

פסוק ו'

"וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"

רש"י:

הקדוש ברוך הוא חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו.

 רמב"ן:  

פירש רש"י, הקדוש ברוך הוא חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו. ואיני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין באלוהי אומן, והוא הנביא בעצמו, ולא איש אל ויכזב. ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה.
והנכון בעיני כי יאמר שהאמין בה' וחשב כי בצדקו של הקדוש ברוך הוא יתן לו זרע על כל פנים, לא בצדקת אברם ובשכרו, אף על פי שאמר לו "שכרך הרבה מאוד". ומעתה לא יירא פן יגרום החטא. ואף על פי שבנבואה הראשונה חשב שתהיה על תנאי, כפי שכר מעשיו, עתה כיון שהבטיחו שלא יירא מן החטא ויתן לו זרע, האמין כי נכון הדבר מעם האלהים, אמת לא ישוב ממנה, כי צדקת ה' היא, ואין לה הפסק, כעניין שכתוב (ישעיה מה כג) "בי נשבעתי נאום ה' יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב".
או יאמר כי אברהם האמין שיהיה לו זרע יורש על כל פנים, והקדוש ברוך הוא עוד חשב לו ההבטחה הזו שהבטיחו צדקה, כי בצדקת ה' יעשה כן, כמו "אלהים חשבה לטובה" (להלן נ כ), וכן "ותחשב לו לצדקה" (תהלים קו לא) דפנחס, שחשב לו הבטחתו זו שבטח בשם במעשה ההוא לצדקה לדור ודור, כי לעולם ישמור לו האל בעבורה צדקתו וחסדו, כדרך "לעולם אשמור לו חסדי" (שם פט כט) .

ספורנו:

האל יתברך חשב זה הביטחון בו לצדקה וזכות לאברהם ובזה הודיע שכשאמר אחר כך "במה אדע כי אירשנה" לא חזר בו מאמונתו כלל, שאם היה כן - לא היתה אמונתו נחשבת לצדקה כלל, כאומרו "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עוול כל צדקתיו אשר עשה לא תיזכרנה".

רד"ק:

האמנה הגמורה שהאמין חשבה לו האל לצדקה וליושר לבב, כי הוא ואשתו היו הולכים ומזקינים וההבטחה מתאחרת ואף על פי כן האמין.

שד"ל:

אברהם חשב להקדוש ברוך הוא צדקה וחסד, כלומר מתוך שהיה מאמין בו, חשב כי זו צדקה שיעשה.

מלבי"ם:

אבל כאשר עיין וחקר באיזו זכות ישדד ה' את המערכה בעבורו, אם הוא על פי מעשיו וזכותו, או מצד החסד לבד, היה קטן בעיניו שיחשוב שזה הוא על פי מעשיו. מצד המשפט נדמה לו כי אין לו זכות וחשב שה' עושה לו זאת מצד הצדקה העליונה וחסד ה'.

פסוק י"ב

"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו"

רמב"ן:

ד"ה והנה אימה חשכה גדולה נופלת: דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות, כי מצא הנביא בנפשו אימה, ואחר כך בא בחשכה, ואחר כך גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאילו היא נופלת עליו, כמשא כבד תכבד ממנו. אמרו: (ב"ר מד יז) "אימה" - זו בבל, "חשכה" - זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, "גדולה" - זו מלכות אנטיוכס, "נופלת עליו" - זו אדום.

פסוק י'

"וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר"

רש"י:

ד"ה ויבתר אותם: חילק כל אחד לשני חלקים. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהיה כורת ברית עמו לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר" וגו' ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, כמה שנאמר להלן (ירמיה לד) "העוברים בין בתרי העגל". אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים הוא שלוחו של שכינה שהוא אש.

ד"ה ואת הצפור לא בתר: לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים שנאמר (תהילים כב) "סבבוני פרים רבים" וגו' ואומר (דנייאל ח) "והאיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס", ואומר "והצפיר השעיר מלך יון", וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר (שה"ש ב) "יונתי בחגוי הסלע", לפיכך בתר הבהמות, רמז על העובדי כוכבים ומזלות, שיהיו כלין והולכין.

ד"ה ואת הציפור לא בתר: רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם.

פסוק י"א

"וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם"

רש"י:

ד"ה וישב: לשון נשיבה והפרחה, כמו (תהילים קמז) "ישב רוחו". רמז שיבוא דוד בן ישי לכלותם, ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבוא מלך המשיח.

רמב"ן:

ד"ה וישב אותם: נרמז לו כי יבואו העמים לבטל הקרבנות, וזרע אברהם יבריחום.

פסוקים י"ג-י"ד

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל."

רמב"ן:

ד"ה וגם את הגוי אשר יעבודו:... ועל דרך הפשט יאמר, כאשר דנתי את בניך בגלות ועינוי על עוון, גם את הגוי אשר יעבודו אדין על החמס אשר יעשו להם. והנכון בעיני, כי טעם "וגם", אף על פי שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו, על אשר יעשו להם, ולא ייפטרו בעבור שעשו גזרתי. והטעם כמו שאמר הכתוב (זכריה א יד) "וקינאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה", ואומר (ישעיה מז ו) "קצפתי על עמי חיללתי נחלתי" וגו', וכן היה במצרים שהוסיפו להרע כי השליכו בניהם ליאור, וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם, וזה טעם "דן אנכי", שאביא אותם במשפט, אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפו להרע להם. וזהו מה שאמר יתרו "כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח יא), כי הזדון הוא שהביא עליהם העונש הגדול שאיבדם מן העולם, וכן "כי ידעת כי הזידו עליהם" (נחמיה ט י).