נאום יהודה וישראל במצרים

1.

חלק את הנאום לפסקאות, וסמן את נקודת הגובה.

2.

סמן את המאורעות של הפרשה הקודמת (פרקים מ"ב, מ"ג, מ"ד), שהושמטו בנאומו של יהודה, ונמק את סיבת השמטתם. דוגמה: אברבנאל: "והנה לא זכר תואנת המרגלים, כדי שלא יפתח פיו של שטן, ולא ישוב לדבר בה עוד" . מצא טעם נוסף להשמטה זו.

3.

מה סגולותיו הריטוריות של נאום זה? (שאלה זו, שהיא יותר ספרותית מאשר פרשנית – רק לחובבים).

מה ההבדל בין תפישת הרמב"ן בפירושו הראשון (עד "וזה טעם כל הפרשה") בנוגע לדברי יהודה ובין תפישת רש"י ורמב"ן בפירושו השני (החל מן "ויש לומר על דרך רבותינו")?

פסוק י"ט

"אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח"

רש"י:

ד"ה אדוני שאל את עבדיו: (בראשית רבה) מתחילה בעלילה באת עלינו. למה היה לך לשאול כל אלה - בתך היינו מבקשים או אחותנו אתה מבקש? ואף על פי כן "ונאמר אל אדוני", לא כיחדנו ממך דבר.

רמב"ן:

ד"ה אדוני שאל את עבדיו: לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בסיפור מה שהיה כבר ביניהם. ומה שאמרו רז"ל (בראשית רבה צג ו): וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו, אינה טענה, כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה, וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע, אשר ישתה בו. ומתחילה כבר שם עינו עליו לטובה, וקרא לו שלום בדבר "אלהים יחנך בני" (לעיל מג כט), ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות, והרבה משאות להם, ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו, כאשר פירשתי (לעיל מד א), ומה לעשות לו.
ואשר ייראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו, כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא, כאשר אמר לו, וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (לעיל מג כג).
וזה עניין הסיפור, אמר לו: אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה, רק אמרנו: כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו, אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב, כי אמרת "לא תוסיפון לראות פני". לא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבור מעט אוכל, ואז הודה בפחד ובדאגה, ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה. ולכן תיפול נא תחינתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן, וקח אותי תחת הנער לעבד עולם, כי טוב אני ממנו, ולך תהיה צדקה. וזה טעם כל הפרשה.
וייתכן שיהיה "והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו" כינוי לכבוד, והורדת את שיבת עבדך אבינו, וכן "וחטאת עמך" (שמות ה טז).
ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו: זו היא השמת עין, יאמר: "כי כמוך כפרעה", ראוי שתעמוד בדיבורך ובתיורך, כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר, ופחד לפרש לו יותר. אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם, כי למה יבקש לראותו על כורחם. וכך אמרו בבראשית רבה (צג ח) אמר לו יהודה: תדע לך שבעלילה באת עלינו. כמה מדינות ירדו ליקח אוכל, כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו, שמא בתך אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש? יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו.

יש בדברי יהודה פריודה אחת (משפט ארוך, מורכב ממשפטים ראשיים וטפלים), שאורכה יותר מאורך פסוק אחד. מצא אותה והעתק אותה בסימני פיסוק.

פסוק כ"ב

"וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת"

רש"י:

אם יעזוב את אביו, דואגים אנו שמא ימות בדרך שהרי אמו בדרך מתה

רמב"ן:

פירש רבי אברהם: ומת אביו. ואם כן היה אומר לא יוכל אבינו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת, או לא נוכל שיעזוב הנער את אביו, כי לא יתלו החמלה על אביהם בנער, כי הם יחזיקוהו כילד, לא ידע בין טוב לרע. אבל פירוש לא יוכל הנער לעזוב את אביו, מפני נערותו והיותו ילד שעשועים בחיק אביו אשר אהבו, ואם יעזבנו ויבוא בדרך, ימות הנער.

ספורנו:

ועם זה אביו ימות בלי ספק.

מי ימות, האב או הבן? מה היא דעת המפרשים? נמק את דעותיהם! עיין גם פרק מ"ב פסוק ל"ח "וקראהו אסון בדרך", ותרגום אונקלוס שם: ...ויערענה מותא בארחא די תהכון בה ותחתון ית שיבתי בדוונא לשאול. עיין גם פרק מ"ד פסוק ל"א "כי אין הנער ומת".

פסוק כ"ז

"אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי"

מה ראה יהודה להזכיר דברים אלה שלא הזכירתם התורה בפי יעקב? קרא רמב"ן, על פסוק זה, והבא ראיות נוספות לדבריו: אם יאמר שהוא יחיד לאמו, מה טעם בזה שתרד שיבתו ברעה שאולה, אחרי שיש לו כמה בנים רבים ובני בנים, ואמו כבר מתה, לא תבכה עליו בפניו. אבל הטעם, כי יעקב לא לקח אשה מדעתו רק רחל, וזה טעם ילדה לי "אשתי", כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני רק שנים, ושמתי אהבתי בהם כאילו הם יחידים לי, והשאר כבני פילגשים הם אלי, ואחיו מת, וזה לבדו בני יחידי אשר אהבתי, ולכן יקדים הכתוב רחל ללאה, "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד יא), "ויקרא לרחל וללאה השדה" (לעיל לא ד), כי היא הקודמת במחשבתו, ואמרו המפרשים כי לכך יאמר בסדר הזה, (להלן מו יט) "בני רחל אשת יעקב", כי היא תיקרא אשתו באמת בלא מרמה. ולדעתי היה זה מפני שהזכירהּ שם בין השפחות. וכבר הזכרתי כן (לעיל לא לג).

א) רמב"ן, פסוק י"ט:

ד"ה אדוני שאל את עבדיו: ...וזה עניין הסיפור, אמר לו אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה, רק אמרנו: כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו, אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב, כי אמרת לא תוסיפון לראות פני. לא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבור מעט אכל, ואז הודה בפחד ובדאגה. ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה. ולכן תפול נא תחינתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן, וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו, ולך תהיה צדקה. וזה טעם כל הפרשה. וייתכן שיהיה והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו כינוי לכבוד, והורדת את שיבת עבדך אבינו, וכן "וחטאת עמך" (שמות ה טז).

ב) רמב"ן, פסוק ל"ב:

ד"ה כי עבדך ערב את הנער: יאמר כי ירד ביגון שאולה עליו, כי גם בכל זה שאמרנו לו לא רצה הזקן לשלחו עד שנעשיתי לו ערב עליו, ובטח בי, ועל כן "ישב נא עבדך תחתיו". ואם יהיה פירוש "והורידו עבדיך" כפשוטו, יאמר אנחנו הגורמים מיתת הזקן ברעה, כי אני ערבתי בו.

מה הם שני פירושי הרמב"ן למילים "והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו" וגו'?

פרק מ"ה פסוק א'

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו"

רש"י:

ד"ה ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים: לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים ניצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם.

ראב"ע:

ד"ה להתאפק: לסבול.

ד"ה לכל הניצבים עליו: טעמו עד שיצאו כל הניצבים עליו. והוצרך לקרוא להוציאם.

רשב"ם:

ד"ה ולא יכול יוסף להתאפק: עוד. כי עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו, כמו שכתוב למעלה "ויתאפק ויאמר שימו לחם".

ד"ה לכל הניצבים עליו: בפני כל הניצבים עליו ולא יכול עוד להתאפק. ויקרא למשרתיו הוציאו כל הניצבים עלי מן הבית. כך עיקר פשוטו.

רמב"ן: 

ד"ה ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו: לא יכול לסבול שיהיו המצריים ניצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם, לשון רש"י. ורבי אברהם אמר להתאפק, לסבול. לכל הניצבים עליו, טעמו עד שיצאו כל הניצבים עליו, והוצרך לקרוא להוציאם. אבל אונקלוס תרגם לאתחסנא, להתחזק, וכן "ואתאפק ואעלה העולה" (ש"א יג יב), וכן כל לשון התאפקות בכל מקום חיזוק.
והנכון בעיני, שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים, יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכולם. ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי, כי אדבר עמהם, ויצאו מעליו, ובצאתם מעליו נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוּצָאים מעליו כי עודם בחצר החיצונה. וייתכן כי פירוש "הניצבים עליו" משרתיו העומדים לפניו, כמו "הנער הניצב על הקוצרים" (רות ב ו), "שרי הניצבים" (מ"א ה ל), "להתיצב על ה'" (איוב א ו).
וטעם "ויקרא", שהרים קולו בכעס ואמר למשרתיו "הוציאו כל איש מעלי", בלתי האנשים האלה. וטעם בהוצאה, שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה, כי תהיה להם (לחרפה) וגם אליו למכשול, שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם: אלו אנשי בוגדות, לא יגורו בארצנו, ולא ידרכו בארמנותינו, בגדו באחיהם, גם באביהם בגדו, מה יעשו במלך ובעמו, וגם ביוסף לא יאמינו עוד.

ספורנו:

ד"ה להתאפק לכל הניצבים עליו: להתאפק התאפקות מספיק לברר עסקי כל הניצבים עליו.

מה בין רש"י, ראב"ע, רשב"ם, רמב"ן, ספורנו, ומי מהם הקרוב יותר לפשט? (עיין לעיל פרק כ' פסוק י"ג; אסתר פרק א' פסוק י"ח; פרק ג' פסוק ב')

מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:

1.

לרמב"ן, פסוק ה': ד"ה אביך ואחיך: הכנסת דברים, כאומר הנה שמעתי כי אביך ואחיך באו וארץ מצרים לפניך היא. והנכון בעיני שיאמר, אביך ואחיך אליך באו, לשמע כבודך, ועליך השליכו יהבם. ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר, ויש לאל ידך.

2.

לרש"י, פסוק ו': ד"ה אנשי חיל: בקיאין באומנותן לרעות צאן.

3.

לרש"י, פסוק ט': ד"ה ולא השיגו: בטובה.

4.

ספורנו, פסוק ט': ד"ה מעט ורעים היו ימי שני חיי: על מה שאמרת כמה ימי שני חייך אני אומר כי שני חיי היו מעט ורעים ברב טרדת מזונות ודאגות הקורות, כי הימים אשר בם יהיה האדם בצרה לא ייקראו שני חיים, אבל ימי שני מגורי היו בין הכל מאה ושלושים שנה.

ראב"ע, פסוק ד': ד"ה שרי מקנה: כסוס וכפרד . מה מכריח את הראב"ע לפרש כך?

פסוק ז'

"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ..."

 ואלה דברי הרד"ק:

"ואיני מוצא טעם לסיפור זה למה נכתב".

השתדל אתה, אולי תמצא את הטעם!