תחילת הספר

פסוק א'

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ"

רש"י:

אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיה מ) "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (שמות רבה).

רמב"ן:

כי הכתוב ירצה למנות עניין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחילת העניין שהוא מפסוק "וכל זרעו הביא אתו מצרימה" (בראשית מו ז), ושם כתוב אחריו "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" וגו', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הסיפור מחובר בדברים באים זה אחר זה. וכאשר הזכיר בני יעקב קיצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם (שם מ"ו כ"ז) "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים".
וכעניין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים (דה"ב ל"ו כ"ב כ"ג) "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש" וגו', "כה אמר כורש מלך פרס" וגו', ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא (עזרא א א' ב') לחבר הסיפור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בניין הבית, והספר השני מעת הבניין. וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות.
ורבי אברהם אמר כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שילשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. ואיננו נכון. ורש"י כתב אף על פי שמנאן בחייהם, חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם, להודיע חיבתם, שנמשלו ככוכבים, שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (ישעיה מ כו). ואלו דברי אגדה (שמות רבה א' ג'), והם דברים של אמת בעניין החיבוב שהקדוש ברוך הוא מחבבן וכופל שמותם תדיר, אבל קישור הפסוקים וחיבורם בוא"ו הוא כמו שפירשתי.

רשב"ם:

מפני שרוצה לפרש ולומר "ובני ישראל פרו וישרצו" וגו' הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים ואחר מות דור ההוא פרו וישרצו.    

פסוק ה'

"וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם"

רש"י:

ד"ה ויוסף היה במצרים: והלוא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו? וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך, ועומד בצדקו.

איך אפשר לתרץ את הקושי בלי להיזקק לדרש?

פסוק ח'

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף"

רש"י:

ד"ה ויקם מלך חדש: רב ושמואל, חד אמר: חדש ממש, וחד אמר: שנתחדשו גזרותיו (סוטה יא).

ראב"ע:

פירושו כמשמעו בלא תוספת, שלא היה מזרע המלוכה. על כן כתיב "ויקם" כמו "כי הקים בני את עבדי".

1.

מהו טעמו של מאן דאמר שנתחדשו גזרותיו?

2.

מהי דעתו של ראב"ע בעניין זה?

רמב"ן, פסוק י':

ד"ה הבה נתחכמה לו: לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום, ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך, כמו שבא בשלמה (מלכים - א ט' כ"א).
ואחרי כן ציוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבניים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם. ואחרי כן ציוה לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אתם. והעניין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להורגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי - ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר, יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך, היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר "ולא יכלה עוד הצפינו" (להלן ב ג).
ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר, ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א כט), כי הכל התחכמות עליהם שלא ייוודע החמס. וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו "אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם" (להלן ה כא), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה.

ד"ה ועלה מן הארץ: ...וייתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהילחם בו. והוא כלשון "אשר העלנו מארץ מצרים" (להלן לב א), "אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות" (ירמיה כג ח). וכן "ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ" (הושע ב ב), שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה.

פסוק י"א:

ד"ה שרי מסים למען ענותו בסבלתם: שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים, שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות חודש או יותר יהיו בבניין המלך, ושאר הימים בביתו. והשרים האלה ציוו אותם שיבנו ערים לפרעה. ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה, וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם, קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו. וזה טעם "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך".
ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחילה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבניין, ועתה נהגו העם בעבודה וציוום שיהיו מביאים עפר, ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא יינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבניין, וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם. וזה טעם "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך. וזה מאמר המתאוים שאמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים" (במדבר יא ה), כי הדגה במצרים רבה מאוד, והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגינות קשואים ואבטיחים, ואין מכלים, כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו: עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה). אם כן "ויעבידו מצרים" רמז לשרי המסים אשר לפרעה.  

רשב"ם, פסוק י':

ד"ה ונלחם בנו ועלה מן הארץ: לשוב אל ארץ אבותיהם, ולא טוב לנו לאבד עבדינו, וקרו לי(ה) מלכותא קטיעא.

ספורנו, פסוק ו':

ד"ה וכל הדור ההוא: כל שבעים נפש, שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם.

פסוק ח':

ד"ה ויקם מלך חדש על מצרים וכו': אף על פי שהיה זיכרון ממנו בדברי הימים למלכים בלי ספק, בפרט בעניין החידוש אשר שם לחוק לא עלתה על לב המלך החדש אפשרות היותו מזה העם, ושהיה עם זה ראוי לשאת פנים לעמו בעבורו.

פסוק י':

ד"ה הבה נתחכמה לו: לבוא עליו בעקיפין.

ד"ה ועלה מן הארץ: מעצמו, מבלתי שנגרשם בכוח בלתי סיבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו. וזה נעשה "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה"...

ד"ה ונוסף גם הוא על שונאינו: כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן ש"לא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם",  הם לנו אויבים ללא ספק, ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה.

פסוק י"א:

ד"ה למען ענותו: כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת.

ד"ה ויבן ערי מסכנות: והם קיבלו עליהם למס לבנות הערים.

פסוק י"ג:

ד"ה ויעבידו: כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים, וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת, כן אבדה עצתם, ויצאו מרעה לרעה.

פסוק י'

"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ"

רש"י:

ד"ה נתחכמה לו: לעם נתחכמה מה לעשות לו (שמות רבה).

מה הן שתי הקושיות שאותן בא רש"י לתרץ?

פסוק י'

"וְעָלָה מִן הָאָרֶץ"

רש"י:

ד"ה ועלה מן הארץ: על כורחנו, ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאילו כתב ועלינו מן הארץ, והם יירשוה.

1.

מה ההבדל בין שני פירושי רש"י?

2.

מדוע אינו מסתפק בפירושו הראשון, כלומר מה היא חולשת הראשון?

פסוק ט"ו

"לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת"

תרגום אונקלוס:

ואמר מלכא דמצרים לחיתא יהודיתא דשום חדא שפרה ושום תניחא פועה.

מדוע תרגם אונקלוס כאן יהודיות (וכן פסוק ט"ז י"ט פרק ב' פסוק ו'-ז' ובכל ספר שמות) ולא כמו שתרגם בספר בראשית (פרק י"ד פסוק י"ג; פרק ל"ט פסוק י"ז , פרק מ"א פסוק י"ב) "עבראה"?

מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים: