וארא

מה טעם צווה ה' למשה (או אל אהרן) לעשות פעולה מסוימת לפני המכה, כגון הרמת המטה, זריקת הפיח וכדומה? עיין: פרק ז' פסוק י"ב "קח מטך ונטה ידך". פרק ח' פסוק א' "נטה את ידך". פרק ח' פסוק י"ב "והך את עפר הארץ". פסוק ס"ח "וזרקו משה". פרק ט' פסוק כ"ב "נטה את ידך".

פסוק ג'

"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה"

רמב"ן:

אמרו במדרש רבה (שמות רבה ה ו): גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם (יג ד) "כי אני הכבדתי את לבו" (להלן י א), אמר רבי יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר: לא היתה ממנו שיעשה תשובה. אמר רבי שמעון בן לקיש: ייסתם פיהם של מינין, אלא "אם ללצים הוא יליץ" (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית, ואינו חוזר בו, והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקדוש ברוך הוא אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך.
והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל: אם השם הקשה את לבו, מה פשעו, ויש בו שני טעמים, ושניהם אמת: האחד, כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חינם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק "ויחזַק לב פרעה" (להלן פסוק יג, כב, ח טו), "ויכבד פרעה את לבו" (להלן ח כח, ט ז). הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו. ואז הקשה השם את רוחו ואימץ את לבבו למען סַפֵּר שמו, כעניין שכתוב "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים" וגו' (יחזקאל לח כג).

ספורנו:

ד"ה ואני אקשה: הנה שהיות האל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרוֹ "חי אני נאם ה', אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה", אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה, בהודיע להם גודלו וחסדו באותות ובמופתים, כאומרו בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי. ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו, כאמרו "למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר", ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גודלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באומרם "הטרם תדע כי אבדה מצרים"? וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להיכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך: "ואני אקשה את לב פרעה", שיתאמץ לסבול המכות ולא ישכח מיראת המכות את ישראל, "למען שיתי אותותי אלה בקרבו", שמהם יכירו גודלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמיתית. ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות.

רמב"ם, הלכות תשובה פרק ו', הלכה א', ג':

[א]. פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה, ונכשלין בהן רוב האדם; ויעלה על דעתם מהן שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם לעשות טובה או רעה, ושאין ליבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והריני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים. בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים, ועושה החוטא חטא שעשה מדעתו וברצונו, כמו שהודענו, ראוי להיפרע ממנו; והקדוש ברוך הוא יודע היאך ייפרע. יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו או בבניו הקטנים: שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות, כקניינו הן כתוב "איש בחטאו יומת" (מלכים ב יד,ו; וראה דברים כד,טז), עד שייעשה "איש". ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא, ואין עובר עליו שום נזק בעולם הזה. ויש חטא שנפרעין ממנו עליו בעולם הזה ולעולם הבא...

[ג] ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהיה הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה. הוא שהקדוש ברוך הוא אומר על ידי ישעיהו, "השמן לב העם הזה... ושב ורפא לו" (ישעיהו ו,י). וכן הוא אומר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו: עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא" (דברי הימים ב לו,טז), כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע, עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה "ואני אחזק את לב פרעה" (ראה שמות ד,כא; שמות יד,ד): לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה, לו" (שמות א,י), נתן הדין למנוע ממנו התשובה, עד שנפרעין ממנו; לפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את ליבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא שאין אתה משלח, שנאמר "ואתה ועבדיך ידעתי..." (שמות ט,ל), "ואולם בעבור זאת העמדתיך" (שמות ט,טז) כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו.
וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו התשובה, שנאמר "כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו ואימץ את לבבו" (דברים ב,ל). וכן הכנעניים לפי תועבותיהם מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר "כי מאת ה' הייתה לחזק את ליבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם" (יהושע יא,כ). וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע, מנע מאותן המרבים תשובה, שנאמר "ואתה הסיבות את ליבם אחורנית" (מלכים א יח,לז), כלומר מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר שאין האל גוזר על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנעניים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עבודה זרה; אלא כולן חטאו מעצמן, ונתחייבו כולן למנוע מהן התשובה.

שמונה פרקים, פרק ח':

ומה זה שאמר: "וחיזקתי את לב פרעה" (שמות י"ד, ד') ואחר כך ענשו ואבדו? יש מקום לדבר בו, ויצא מזה עיקר גדול. לכך התבונן אל דברי בעניין הזה, ושים לבך אליהם, והשוום אל דברי אחרים, ובחר לך הטוב. וזאת: שפרעה וסיעתו, אילו לא היה להם אלא חטא זה, שלא שילחו את ישראל, היה הדבר מוקשה בלא ספק. שהרי כבר מנעם שישלחו. כמו שאמר: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" וגו' (שמות י', א'). ואחר זה ידרוש ממנו שישלחם, והוא אנוס שלא לשלח. ואחר כך מענישו, הואיל ואינו משלחם, ומאבדו ומאבד סיעתו! זה כביכול עוול וסותר כל מה שהקדמנו. אלא שאין העניין כך. אך פרעה וסיעתו מרו בבחירתם בלי כפיה וללא הכרח. וחמסו הגרים שהיו בתוכם והרעו להם, כמו שנאמר במפורש: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו" וגו' (שמות א' ט'-י'). ומעשה זה עשוהו בבחירתם ובזדון לבבם. ואין כופה אותם בזה. והיה עונשם על כך מעם האלוהים, שמנעם מן התשובה, עד שנפרע מהם, כפי שהדין נתן. ומניעתם מן התשובה, הוא שלא ישלחום.

שד"ל:

ואפשר גם לפרש כדעת הרמבמ"ן (ר' משה בן מנחם) שלא היה בזה עונש וגם ממש אלא כי פרעה עצמו הקשה לבו. אלא שכל המעשים יוחסו לאל בצד מה כי הוא הסיבה הראשונה: ואני מוסיף, כי המעשים המיוחסים בתנ"ך אל האל הם המעשים הזרים שסיבתם בלתי מובנת לנו, וכן כאן קשי ערפו של פרעה אחרי ראותו כמה אותות ומופתים הוא דבר זר ומתמיה. על כן יוחס אל האל; וכיוצא בזה (דברים כ"ט ז') "ולא נתן ה' לכם לב"... וכן שמואל (ב ט"ז) " וכי ה' אמר לו קלל".

לדעת רלב"ג זהו גם פירוש לשמואל ב כ"ד א:

ויסת את דוד,

וכן גם בראשית כ"ז

כאשר דבר ה'.

ר' יוסף אלבו, בספרו העיקרים מאמר ד' פרק כ"ח:

ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב שהשם מחזק לב הרשעים או מקשה עורפם ומונע מהם דרכי תשובה. וזה שהרשע בבוא עליו המכה מתחסד ושב אל ה' מיראת העונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה "חטאתי הפעם ה' הצדיק". ובעבור שזה הפועל דומה לאונס ואינו בחיריי, הנה ה' מחזק את לבו כשנותן לו צד או צדדקין לתלות בהן המכה ולומר שבאה במקרה ולא על צד ההשגחה האלוהית, וזה כדי שיסור מלבו המורך שקנה מחמת המכה, ויישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח ואז יבחן אם היתה תשובתו בחירית... ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים, לא שה' ימנע מן האדם טוב בחירתו, חלילה. אמר הכתוב (יחזקאל י"ח) "כי לא אחפץ במות המת... והשיבו וחיו", אלא שה' משאירו על בחירתו בלבד מבלי מכריח מחוץ, והוא בוחר דרך לעצמו.

איזו פרובלמה עומדת פה לדיון, ומה הם פתרונותיה השונים?

פסוק כ"ב

"וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה"

רש"י:

ד"ה ויחזק לב פרעה: לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן (מנחות פה) תבן אתם מכניסין לעפריים, עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים.

מדוע אין רש"י אומר אותם הדברים על המילים "ויחזק לב פרעה" שבפסוק י"ג?

מה קשה למפרשים:

1.

לרש"י, פסוק ו': ד"ה ויאמר למחר: התפלל היום שייכרתו למחר.

2.

לראב"ע, פסוק ו': ד"ה ויאמר למחר: אמר רב שמואל בן חפני: אין מנהג האדם לבקש רק שיסור המכה ממנו מיד. וחשב פרעה כי מערכת כוכבי שמים הביאה הצפרדעים על מצרים, ומשה היה יודע זה. וחשב פרעה כי עתה הגיע עם סור הצפרדעים על כן ניסהו והאריך ואמר למחר. ומה ההבדל בין תשובתו לתשובת הרמב"ן: ידוע כי מנהג כל האדם לבקש שתסור רעתו מיד. ופירשו בשם הגאון רב שמואל בן חפני, שפרעה חשב, אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה ידע כי הגיע עת סורם, ולכן אמר אליו התפאר עלי בחשבו שאומר לו עתה להכריתם מיד, ועל כן האריך למחר. והנכון בעיני, כי בעבור שאמר למתי אעתיר לך, חשב פרעה כי ביקש זמן, ועל כן נתן לו זמן קצר, ויאמר למחר, ומשה ענה לו כדברך כן יהיה, כי אחרי שלא ביקשת שיסורו מיד, לא יסורו עד למחר.

3.

לרש"י, פסוק י"ט: למען תדע כי אני ה': אף על פי ששכינתי בשמים, גזרתי מתקיימת בתחתונים.

4.

לרמב"ן, פסוק י"ח: והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן: בעבור היות המכות הראשונות עומדות, איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גושן, אבל זו מכה משולחת, וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים, ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גושן, אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה. לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גושן, שתינצל כולה בעבור שעמי עומד עליה, כי רובה של ישראל היא. ואומר "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך", שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש יהודי, לא יזיקוהו, ויאכלו המצריים, כדכתיב (תהלים עח מה) "ישלח בהם ערוב ויאכלם", וזהו לשון פדות, כטעם "נתתי כופרך מצרים כוש וסבא תחתיך".

5.

לספורנו, פסוק י"ט: ד"ה פדות: שגם לקצת עמי שיבואו למקום הערוב לא יזיק הערוב כלל, ויזיק לעמך באותו המקום בעצמו. (ועיין רמב"ן, פרק י"ח פסוק ט"ו דבריו: ד"ה כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים: השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני, כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה ייקרא "דרישת אלהים", וכן יעשו עם הנביאים, כמו שאמר (ש"א ט ט) "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה", וכן "ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה" (מ"ב ח ח), שיתפלל עליו, ויודיענו אם נשמעה תפלתו, וכן "ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה כב), כמו שפירשתי שם, ועוד שאני שופט אותם, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי. ועוד אני מלמד אותם תורה, והודעתי להם את חוקי האלוהים ואת תורותיו).

פסוק י"ד

"לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים"

רש"י:

לבראותם (נוסח אחר: ולהוציאם) ממקום אחר.

אבן עזרא

להוציא את הכנים: טעמו להולידם מהארץ כמעשה אהרן ולא יכלו.

ספורנו

ולא יכולו: מבלי אין לאל ידם להמציא דבר מתנועע באמת.

למה אינם מפרשים "להסירם, להרחיקם", כדרך שפירשו המלבי"ם והירש, ומהי מעלתו של כל פירוש?

 

רש"י

ד"ה תועבת מצרים: יראת מצרים, כמו "ולמלכם תועבת בני עמון" (מ"ב כג, יג). ואצל ישראל קורא אותה תועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר: תועבת מצרים - דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים.