א.	ציווי הקרבנות

פסוקים כ"א-כ"ג

"עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי..."

הרמב"ם, מורה נבוכים ג' פרק ל"ב:

וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים. ואמר: איך יאמר ירמיה על ה', שלא ציונו בדברי עולה וזבח? אמנם כוונת זה המאמר (דברי ירמיה) כפי אשר ביארתי לך, שהכוונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי, וזאת המצוה בהקרבה אמנם היתה (אמצעי) בעבור שהעלה בידינו זאת הפנה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודו. והנה באתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבודה (בקרבנות) והוא (=עד שהגעתם לידי כך) שספקתם (=הייתם מסופקים) במציאות. "כחשו בה' ויאמרו לא הוא" ועבדתם עבודה זרה וקטר לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים ובאתם אל הבית... ונשארתם מכוונים אל היכל ה' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים לכוונה ראשונה.
ולי בפירוש זה הפסוק פנים אחרות והוא מביא לזה העניין בעצמו אשר זכרנוהו. והוא כבר התבאר בכתוב ובקבלה (בתורה שבעל-פה ובתורה שבכתב) שבתחילת מצוות שנצטוינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל. (ואין צריך שתטריד את שכלך בפסח מצרים, כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה כמו שאני עתיד לבאר... ועוד שהמצוה היתה בארץ מצרים והמצוה הרמוז אליה בזה הפסוק בירמיהו הוא מה שנצטוינו בו במרה "אם שמע תשמע לקול ה' אלוקיך... שם שם לו חק ומשפט" – שבת ודינים... הנה כבר התבאר לך שהמצוה הראשונה לא היו בה דברי עולה וזבח מאחר שהם על צד הכוונה השניה... והוא אשר נאמר בתהלים על צד ההוכחה לאומה בסכלותה הכוונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה לבין הכוונה השניה אמר (תהלים נ' ז'-ט'): "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך: לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך נגדי תמיד, לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך עתודים...".

אברבנאל:

(אחרי דחיית שני הפירושים של הרמב"ם) והנראה לי בפרוש הפסוק הוא, שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות, לא ציום ה' דבר מענין הקרבנות, אבל ציום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. אמנם כאשר עשו העגל, וראה ה' יתברך שרירות לבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם, ולכן באו מצוות הקרבנות, מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני קרבנות כולם, שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים. וזהו אומרו כאן: "כי לא דברתי... ביום הוציאי אותם מארץ מצרים", רומז למעמד הר סיני לקיבול המצוות שבפרשת יתרו ומשפטים, שבהם לא ציוה אותם ה' יתברך "על דברי עולה וזבח" אבל ציוה אותם לאמור: שמעו בקולי באופן שאהיה לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם ותלכו בכל הדרך אשר אצוה אתכם.

1.

הסבר את המילים המסומנות בקו בדברי הרמב"ם.

2.

מהי "הסיבה המבוארת גלויה" לקרבן פסח, שאין הרמב"ם רוצה לבארה כאן, ולמה בכלל מזכיר הרמב"ם כאן עניין קרבן פסח?

3.

הסבר, במה שונה אברבנאל בפירושו מן הפירוש השני של הרמב"ם, הלא גם לדעת אברבנאל לא ניתנו קרבנות בתחילה כי אם במאוחר יותר, ומדוע לא תפול טענתו על פירושו השני של הרמב"ם גם על פירושו הוא?

ב.	פולחן הקרבנות אינו ערך מוחלט

יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית כרך שלישי (ספר ראשון), עמוד 80:

באידיאה הישראלית גלום היה שינוי ערכים דתי יסודי (שינוי נגד עולם האלילי). את היחס שבין האל ובין העולם יכולה לתפוס רק תפיסה אחת: חסד. העולם הוא רצון האל, הגשמת דברו, גילוי של מידת החסד והטוב... הדת היא מתנת חסד, שנתן האל לאדם כדי לרוממו ולהעלותו. בה גילה האל את עצמו, את "שמו" לאדם, בה הודיע לו את "דרכיו", את מידותיו את רצונו. האידאה הזאת ביטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון, כמו שמעריכה אותו האלילות. באלילות של פולחן ערך על-אלוהי. בפולחן (האלילי) תלוי גורל חיי האלוהות. הקרבן הוא "טבור העולם, הוא גורל האלים! והחג הוא חג חייהם של האלים עצמם, ואילו לפי אמונת ישראל אין לפולחן שום ערך על-אלוהי, ואין "גורל" האל תלוי בו בשום בחינה. תורת הפולחן הישראלית אינה אלא מצוה אלוהית. מגלויי המסד האלוהי. אין לאל "צורך" בה, היא רק מתנת קודש לאדם. תכליתה לשמש סמל וכלי למשמרת דעת האלוקים, שנתן האל לאדם, אמצעי לקידוש שמו, מזכרת לבריתו.
מפני זה ערך הפולחן הוא לא מוחלט אלא מותנה. ערכו בהיותו סמל לחסד האלוקי כלבריתו עם האדם. ואם ניטל ממנו ערך זה, באשמת האדם, הרי הוא נהפך לכלי ריק, לחרס נשבר... הפולחן הוא לא חסד האדם עם האל אלא חסד האל עם האדם...

קויפמן, שם, כרך שלישי (ספר שני), עמוד 444:

הדרישה של ירמיהו מתאימה לכל מטבע נבואתו: לא זבח, אלא כל דברי הברית. הניגוד הוא מעשי פולחן חיצוניים לעומת אמונות אמת וקיום נאמן של התורה... שירמיהו אינו שולל במיוחד את פולחן הקרבנות נמצאנו למדים מי"ד פסוקים י"א-י"ב: עם "עולה ומנחה" הוא כולל כאן רינה ותפילה. והלא ירמיהו עצמו מתפלל, וגם מצוה הוא על תפילה (כ"ט ז...) ...אם ירמיהו אומר, שהאל אינו רוצה בעולה ומנחה של "העם הזה" (ירמיהו י"א-י"ב) אין זה אלא מפני שמעשיהם רעים, ואם הוא אומר, שזבחיהם לא ערבו לה', מפני שלא הקשיבו אל דבריו (פסוקים כ'-כ"א), הרי הוא רומז (בעקבות הושע ט') שאם הם מקשיבים, זבחיהם ערבים לו...

שם, עמוד 440:

...לשולל פולחן הקרבנות עשתה אותו (את ירמיהו) רק התאולוגיה הנוצרית-הליברלית ע"י מחיקות והשמטות, במנהגה.

שם, עמוד 440:

אם ירמיהו אומר, שה' לא ציוה את ישראל בימי יציאת מצרים על דברי עולה וזבח, אין זאת אומרת שהוא שולל את מקורם האלוקי של הקרבנות; כעמוס רוצה הוא להטעים, שפולחן הקרבנות אינו ערך מוחלט, אינה דרישה מוחלטת של האל כדרישה המוסרית והיהודית.

1.

מהי התפישה הבלתי נכונה להתנגדות הנביא לקרבן, שנגדה נלחם כאן קויפמן, ומהן הוכחותיו?

2.

מדוע נאחזה דווקא התאולוגיה הנוצרית-הליברלית בתפישה זו של דברי הנביאים - במה מתאימה תפישה זו לרוחם?

3.

היכן מצינו כבר בנביאים ראשונים השקפות על הקרבן וערכו הדומות לדברי ירמיהו כאן?

4.

במה מסכים יחזקאל קויפמן כאן עם דברי הרמב"ם, ובמה הוא שונה בשיטתו ממנו?

5.

לאילו פסוקים מִסֵפֶר עמוס רומז קויפמן כאן?

6.

מה מוסיף מקומנו (ז' כ"א-כ"ג) על ירמיהו ו' כ'?

ג.	"עולותיכם ספו על זבחיכם"

פסוק כ"א

"עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם"

"ספו" – ענין תוספת כמו:           

במדבר ל"ב י"ד

"לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה'"

ישעיה ל' א'

"סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת"

"זבחיכם" – זבחי שלמים.

1.

הסבר, למה הזכיר דווקא שני סוגי קרבנות אלה ובסדר זה?

לציווי זה של "עולותיכם ספו על זבחיכם" מעיר:

רד"ק:

והצווי הזה אינו למצוה רצונית, אלא כאומר לחברו: עשה מה שתעשה, כי לא יועילך.

הבאור, מוסיף לדברי רד"ק אלה:

וכמו (קהלת י"א ט') "שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט".

2.

הסבר, במה מסייע פסוק זה לפירושו של רד"ק לפסוקנו?

ד.	השוואת פסוקים

השווה:

ירמיהו ז' כ"ד	תהלים פ"א י"ב
"וְלֹא שָׁמְעוּ - וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת - בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע"	"וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי -  וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם - יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם"

מה ההבדל ברעיון בין שני פסוקים אלה?