שליחותו של בלעם

אברבנאל, בענין הקללה שהפכה ה' לברכה:

היה עניין בלעם בברכה ובקללה מפורסם מאוד בין האומות, וכמו שאמר בלק: "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר"; ואם היה בלעם מקלל את ישראל, היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים להילחם בישראל על משענת קללתו. אמנם כששמעו מדבריו שהקדוש ברוך הוא מונע מהם הקללה ומודיע כי ברוך הוא, יכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כי שם ה' נקרא עליהם, ויחשבו שהיתה הצלחת ישראל מאת ה' מן השמים... ולא יקום בהם עוד רוח להלחם בישראל. ובזה הועיל עניין בלעם וברכותיו לישראל מאוד. וזהו מה שאמרה רחב למרגלים (יהושע ב') "ידעתי כי נתן ה' להם את הארץ" וכו'. ומאין ידעה האשה ההיא שה' אלוהיהם הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת? אלא מדברי בלעם ונבואותיו. ולכן נחשב הדבר הזה לחסד גדול שעשה ה' לישראל.

שד"ל:

לא הותר ישראל להתגרות במואב, ואם היה בלעם מקללם, היו בלעם ובלק מתפארים שהועילה קללתו להציל את בלק ואת העם אשר שכרוהו, כי לא ידעו כי ה' ציוה "אל תצר את מואב" (דברים ב' ט') ויאמרו, כי הקללה הביאה בהם (כלומר ישראל) מורך לב... והיה שם שמים מתחלל.

מהי הבעיה שמשתדלים שניהם (בדרכים שונות) לפתור? מהי הטעות שאפשר להגיע אליה על ידי השקפה בלתי נכונה על הפרק הזה, ושהמפרשים הנ"ל משתדלים לשמרנו מפניה?

ידוע שהדבר המסופר במקרא פעמיים, אם על ידי הכתוב ומפי אחד האישים הפועלים, אם מפיהם של שני אישים שונים, אין לשון שני הסיפורים שוה בכל.

דוגמא:       

בראשית כ"ד סיפור המקרא וסיפור עבד אברהם.

בראשית מ"ב דברי יוסף אל אחיו וסיפור דבריו ליעקב מפי האחים.

נסה לבאר את סיבת השינויים שבאו בפסוקים האלה: 1) דברי בלק אל בלעם ביד המלאכים פסוקים ה'-ו': "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" חזרת בלעם על דברים אלה בדברו אל ה' פסוקים י'-י"א: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱ-לֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו" 2) דברי בלעם למלאכים פסוק י"ג: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" מסירת הדברים לבלק על ידי המלאכים פסוק י"ד: "וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ"

פסוק ד'

"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא"

רש"י:

ד"ה כלחוך השור: כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה.

רשב"ם:

ד"ה ילחכו: כל התבואות וכל מיני אוכלין.

אברבנאל:

כי השור לוחך בלשונו ומשחית הירק בריר היוצא מפיו. והיה רומז לזה, שהיו ישראל נוצחים במלחמותיהם בתפילות ולא בגבורה ולא כמנהג הטבעי.

ואלה דברי ר' יצחק עראמה, בספר עקדת יצחק:

כל ימי הייתי קוהה (=מתקשה) בזה המשל, עד שראיתי פרות רועות באפר וידעתי כונתו: דרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה ביותר ולשלחה לארכה סביבות פניו ובשעיריותה, שהיא נעשית כמגל, הוא תולש כל ירק עשב אשר לנכחו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה, וחוזר ומוציאה, וחוזר ומוציאה ועושה כן תמיד. והנה מקום תנחת פיו הוא בטוח, וסביביו נשערה מאוד, והוא עצמו המכוון כי אף שיובטחו שלא יתגרו בהם מכל מקום יגורו שיקרה לסביבותם מה שיקרה לסביבות פי השור.

דעת זקנים מבעלי התוספות:

כלחוך השור, מתוך שאין לו שניים למעלה, ואינו יכול לחתוך בעשבים כמו סוס וחמור וכוחו גדול, עוקר העשבים והשרשים.

כיצד מפרשים רש"י, רשב"ם, הזקנים מבעלי התוספות ואברבנאל את הביטוי "כלחוך השור את ירק השדה"? מה ההבדל שביניהם? מה בין פירוש בעלי התוספות לכל הפירושים הנ"ל?

1.

רש"י, פסוק ה': ד"ה לקרוא לו: הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה. מה קשה לרש"י?

2.

רש"י, פסוק ה': ד"ה עם יצא ממצרים: ואם תאמר מה מזיקך. מה קשה לרש"י?

3.

רש"י, פסוק ו': ד"ה נכה בו: אני ועמי נכה בהם. דבר אחר: לשון משנה היא (ב"מ קה ב): מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט. מה קשה לרש"י? מה ההבדל בין שתי תשובותיו?

4.

ספורנו, פסוק ו': ד"ה אשר תברך מבורך: הנה כוחו לא היה לברך אבל היה לקלל בהזכיר עוון או בכוון שעה כדברי רבותינו ז"ל (ברכות ז' א'). ולכן לא שאל ממנו שיברכהו לנצח, או שיוכל להתיצב מנגד, אבל אמר "ידעתי את אשר תברך מבורך" לכבודו של בלעם להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד. מה קשה לספורנו?

הפסוק	תרגום יונתן בן עוזיאל
פסוק י"ב "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא"	ואמר ה' לבלעם לא תזיל עמהון ולא תלוט ית עמא ארום בריכין הינון מני יומא דאבתהון
פסוק כ' " וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה"	ואתא מימר מן קדם ה' לבלעם בליליא ואמר ליה אין למקרי לך אתו גובריא קום טייל עמהון ולחוד פתגמא דאמליל עמך יתיה תעביד.
פסוק כ"ב "וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא..."	ותקיף רוגזא דה' ארום אזיל הוא ללטונינון

מה התמיהה המתעוררת למקרא הפסוקים י"ב, כ' וכ"ב, וכיצד מתרצה יונתן בן עוזיאל? מה הסיוע לפרושו (י"ב תלך – תזיל; כ' לך – טייל; כ"א וילך – אזל) מלשון הכתוב? כיצד פותר שאלה זו ספורנו? פסוק י"ב: ד"ה לא תלך עמהם: אף על פי שלא תקללם, לא תלך, כדי שלא תתן עיניך בהם לרע כעניין אומרם (ברכות פרק הרואה): נתן עיניו בו ונעשה גל עצמות. פסוק כ': ד"ה אם לקרוא לך באו האנשים: אם להיוועץ עמך בלבד, כעניין "קרואי העדה" וכעניין "ואקראה לך להודיעני מה אעשה". פסוק כ"ב: ד"ה כי הולך הוא: ברצון מתאוה לקללם אף על פי שהיה יודע שאין הקדוש ברוך הוא רוצה.