יראת ואהבת ה'

עצה טובה: לפרק י' פסוק י"ב: לבירור המושגים אהבה ויראה עיין רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ב' הלכות א'-ב'.

פסוק י"ב

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"

עיין רש"י:

ד"ה ועתה ישראל: אף על פי שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחיבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו'.

ספורנו:

ד"ה ועתה ישראל: אם כן, אתה ישראל, השתדל עתה לתקן מעוותך מכאן והלאה, והתבונן מה ה' אלוהיך שואל מעמך, שאינו שואל דבר לצורכו.

מה הקושי ביחס שבין פסוק י"ב לפסוקים הקודמים לו?

פסוק י"ב

"מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" 

גמרא ברכות לב ע"ב:

אטו יראה מלתא זוטרתא (דבר קטן) היא?... אין (=הן), לגבי משה מלתא זוטרתא היא. כדרבי חנינא דאמר: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול, ויש לו, דומה עליו ככלי קטן; קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול.

1.

מהי הקושיה, וכיצד יש להבין את תשובת הגמרא?

2.

כיצד עונה לקושיה זו הרמב"ן, פסוק י"ב: ד"ה מה ה' שואל מעמך: נמשך אל לטוב לך. יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצורכו אלא לצורכך, כטעם "אם צדקת מה תתן לו" (איוב לה ז), רק הכל הוא לטוב לך. ואמר הטעם כי לה' אלוהיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה, וכולם נותנים כבוד לשמו, איננו צריך לך. רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים, בכם שאתם מבחר זרעם, ולא בישמעאל ולא בעשו?

3.

רש"י: ד"ה כי אם ליראה: (ברכות לג) רבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. מה קשה לו, ומהי תשובתו?

פסוק ט"ו

"רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה"

רמב"ן:

ד"ה כיום הזה: כי כן יהיה בכל זרעם לעולם. וכבר פירשתי (לעיל ז ז) החשק והבחירה.

דברי הרמב"ן "וכבר פרשתיו" מוסבים לדברים פרק ז' פסוק ז':

ד"ה חשק: שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא ייפרד מכם לעולם, מלשון "וחישוקיהם כסף" (שמות כז י). ויבחר בכם, מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו, כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים.
ואמר הטעם, כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם, שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים. ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה, כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו. וישראל ראויים לכך מכל עם, כמו שאמרו (ביצה כה:) שלושה עזים הם: ישראל באומות, כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודאי או צלוב (שמו"ר מב ט): וטעם בכם, בעבור אבותיכם שהגיע עניינם, עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותיבטל הבטחתם, ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה..

1.

מה פירושה של המילה "חשק", ומה טעם החשק, לפי דבריו שם?

2.

מה פירוש הביטויים מתוך המדרש (שמות רבה מ"ב) המובא בדבריו: (א) "עזים". (ב) "או יהודי או צלוב".

פסוק י"ט 

"וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

רש"י:

ד"ה כי גרים הייתם: מום שבך אל תאמר לחברך.

 ועיין שמות כ"ב פסוק כ'-

רש"י:

ד"ה כי גרים הייתם: אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך: אף אתה מגרים באת. מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר אדם שלא נולד באותה מדינה אלא בא ממדינה אחרת לגור שם.

רמב"ן:

ד"ה כי גרים הייתם: מום שבך אל תאמר לחברך, לשון רש"י. וכבר פירשתי בסדר ואלה המשפטים (שמות כב כ).

ועיין שמות כ"ב פסוק כ', רמב"ן:

ד"ה כי גרים הייתם: לא הוכשרו כל הגרים בעבור היותנו גרים בארץ זמן, ואין טעם שיהיו מובטחים לעולם בעבור כן. ופירש רש"י כי הוא טעם ללא תונו אותו, יזהיר שלא תונה אותו בהונאת דברים, שאם הוניתו, אף הוא יכל להונותך ולומר לך: אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. ור' אברהם אמר: זכור כי גרים הייתם כמוהו. ואין בכל זה טעם בעיקר.
והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כוח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן האלמנה והיתום לא תענו, כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו.
ובפסוק האחר הוסיף טעם "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (להלן כג ט). כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו, והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר ריחם עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב כג) "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלוהים מן העבודה", כלומר לא בזכותם, רק שריחם עליהם מן העבודה.

האריך ספר החינוך במצווה זו, וזה סוף דבריו:

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר עליה ומצער את הגרים, או שמתרשל בהצלתם או בהצלת ממונם, או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באומה, ביטל עשה זה ועונשו גדול מאוד, שהרי בכמה מקומות הזהירה התורה עליהם: ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחות אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במוצאנו אותו יחידי, ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה הזהירתנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מאת ה'. והכתוב רמז טעם הציווי באומרו "כי גרים הייתם בארץ מצרים", הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול הזה שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה ובזוכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר, וכי כבר עבר עלינו, והשם יתברך ברחמיו ובחסדיו הוציאנו משם, ייכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן.

מה ההבדל בפירוש נימוק מצווה זו ("כי גרים הייתם") בין רש"י, רמב"ן וספר החינוך?

רש"י, פסוק כ':

ד"ה את ה' אלוקיך תירא: ותעבוד לו ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז "בשמו תישבע".

רמב"ן, פרק ו' פסוק י"ג:

ד"ה ובשמו תישבע: אינו מצוה שיישבע, אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תישבע, לא בשם אל אחר. על כן כתוב אחריו, "לא תלכון אחרי אלוהים אחרים", שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו, שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תישבעו בשמם.
אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא, אמרו "בשמו תישבע" דאמר רחמנא למה לי, אם אינו עניין לשבועת הדיינין דנפקא ליה מ"שבועת ה' תהיה בין שניהם", תנהו עניין לשבועות דעלמא דשריין, ואם אינו עניין לשבועה דמצוה דנפקא ליה מן "ובו תדבקון" (להלן יג ה), תנהו עניין לשבועה דחול.
וראיתי עוד בתנחומא: אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: לא תהיו סבורין שהותר לכם להישבע בשמי, אפילו באמת. אין אתם רשאין להישבע בשמי, אלא אם יהיו בך כל המידות הללו: "את ה' אלוהיך תירא", שתהיה כאותן שנקראו יראי אלהים: אברהם, יוסף איוב. "ואותו תעבוד" שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצות ולא יהיה לך עבודה אחרת, לכך נאמר "ואותו תעבוד". "ובו תדבק", וכי אפשר לו לאדם להידבק בשכינה, והלא כבר נאמר (לעיל ד כד) "כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא", אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו - זהו שאמר "ובו תדבק", אם יש לך כל מידות אלו - אתה רשאי להישבע, ואם לאו - אי אתה רשאי להישבע, עד כאן לשון אגדה זו.
והנה פירוש הכתוב לדעתם, "ובשמו תישבע" רשות, שיתיר לנו להישבע בשמו על דרך הכבוד, כאילו אמר את ה' אלהיך תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה, ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המדות הללו.

ואלה דברי הרמב"ם בספר המצוות:

מצוה ז' היא שציוונו להישבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד, והוא אומרו יתברך "ובשמו תישבע". ובביאורו עוד אמרו: אמרה התורה "הישבע בשמו" ואמרה התורה "לא תישבע"? רוצה לאמר: כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה, והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה, והיא מצות עשה.