ברכת ה'

עצה טובה: קרא פירושו של רש"ר הירש לפסוק א' ולפסוק ט"ו!

השווה את ברכת ה' לאדם וחוה לברכה שניתנה לנח ולבניו. מה השינויים ומה סיבתם? מה היחס החדש כלפי בעלי החיים?

פסוק ב'

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ..."

1.

רש"י: ד"ה וחתכם: ואימתכם כמו (איוב ו' כ"א) תראו חתת. ואגדה: לשון חיות שכל זמן שהתינוק בן יומו חי אין אתה צריך לשומרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשומרו מן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, אימתי יהיה מוראכם על החיות, כל זמן שאתם חיים. מה ההבדל בין פשוטו ובין מדרשו?

2.

ראב"ע: ד"ה בכל אשר תרמש האדמה: הטעם על האדמה. או תהיה האדמה פועלת. האם "תרמש" כאן פועל עומד או יוצא?

3.

העמק דבר: יש נפקא מינא בין חיה ועוף לרמש ודגים בענין מורא האדם. דחיה ועוף מתיראים ובורחים כשרואים האדם מרחוק, מה שאין כן רמש ודגים, אין מרגישים בזה עד שיהא פושט ידו לנגוע בהם, אז נשמטים ובורחים. היכן הרמז בפסוק להערתו זו?

פסוק ד'

"אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ"

רש"י:

ד"ה בשר בנפשו. אסר להם אבר מן החי, כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר.

ד"ה בנפשו דמו: בעוד נפשו בו.

ד"ה בשר בנפשו לא תאכלו: הרי אבר מן החי ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי.

ראב"ע:

ד"ה אך בשר בנפשו: כך טעמו: אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו. כטעם לא תאכל הנפש עם הבשר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא.

1.

רש"י, פסוק ה': ד"ה ואך את דמכם: אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו. מה קשה לרש"י?

2.

רמב"ן, פסוק ה': ד"ה דמכם לנפשותכם: דמכם נפשותיכם, כלומר דמכם שהוא נפשותיכם, כדרך לכל כלי המשכן (שמות כ"ז י"ט), וכן השלישי לאבשלום (דברי הימים א' ג' ב'). ויש לפרש את דמכם לנפשותיכם בנפשותיכם, כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י"ז י"ד), וכמוהו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה (שם ז' כ"ו), פתרונו בעוף או בבהמה. והנכון שיאמר הדם שהוא לנפש בכם אדרוש. הגיד כי הדם הוא הנפש, ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה, לא על דם האיברים שאין הנשמה תלויה בהם. מה קשה לרמב"ן?

3.

פסוק ה' רש"י: ד"ה מיד איש אחיו: מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש, אם לא יגלה ויבקש על עוונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו ז"ל והאלהים אנה לידו במסכת מכות (י' ב') הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו'. שד"ל: מיד איש אחיו: מאמר מוסגר ואינו אלא להוסיף כח לענין הציווי: מיד האדם אדרוש את נפש האדם, מיד האדם שהוא איש אחיו, איש כמוהו, ולא חמל עליו. וכמוהו בראשית א' כ"ז: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם, ויקרא כ' י' ואיש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנאפת. מה קשה לרש"י? ומה בינו לבין שד"ל?

4.

רמב"ן, פסוק ו': ד"ה שופך דם: ...ויתכן שיהיה טעם 'מיד כל חיה', שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה, כמו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה (ישעיה מ' ב'). ואמר, אך דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם ולא ינצל מידם, וכמוהו מכל צוררי הייתי חרפה (תהלים ל"א י"ב)... מה קשה לרמב"ן?

5.

ראב"ע, פסוק ח': ד"ה ויאמר אלהים אל נח ואל בניו: על ידי אביהם. ויש אומרים שארבעתם נביאים. מה קשה לראב"ע? ועיין רמב"ן: על ידי אביהם, כי בניו לא היו נביאים, ולא הגיע חם למעלת הנבואה. וכן ויאמר ה' אל אחז (ישעיה ז' י'), וכן ויאמר ה' אל משה ואל אהרן (שמות ז' ח'), כדברי רבותינו (ת"כ ויקרא א') אל משה אמר שיאמר לאהרן, וכן פירש בסוף ויאמר אלהים אל נח (להלן פסוק י"ז).

6.

רש"י, פסוק ט': ד"ה ואני הנני מקים: מסכים אני עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא לשחת את העולם עוד, וכן עשה. ובאחרונה אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחיזוק ברית להבטחתי, ואתן לך אות. מה קשה לרש"י?

7.

ספורנו, פסוק ט': ד"ה ואני הנני מקים: על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי אני מקים את בריתי שלא לשחת עוד הארץ, אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ כאמרו כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר וגו', אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ. מה קשה לספורנו?

רמב"ן, פסוק י"ב:

ד"ה זאת אות הברית: המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאילו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים י"ח ט"ו), אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר את קשתי 'נתתי' בענן, ולא אמר 'אני נותן' בענן, כאשר אמר זאת אות הברית אשר 'אני נותן'. ומילת "קשתי" מורה שהיתה לו הקשת תחלה. ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם.
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם עד הגל הזה ועדה המצבה (להלן ל"א נ"ב). וכן כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (להלן כ"א ל'), כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית, וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם (להלן י"ז י"א) בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד.

1.

מהן שתי השאלות שעליהן עונה הרמב"ן? מהן תשובותיו לכל אחת מהן?

ראב"ע, פסוק י"ג:

ד"ה את קשתי: הנה נתתי עתה קשת בענן. ואין פירושו כאשר אמר הגאון כי בתחילה היתה.

פסוק י"ד:

ד"ה ונראתה הקשת: אילו היינו מאמינים בדברי חכמי יוון שמלהט השמש תולדת הקשת, יש לומר כי השם חיזק אור השמש אחר המבול והיא דרך נכונה למבין.

ספורנו:

ד"ה את קשתי נתתי: סדרתי שיהיה בטבע.

רד"ק:

ד"ה והיה בענני: אני אענן על ידי סיבות אמצעיות שצויתי.

2.

האם מסכימים דבריהם לדעת הרמב"ן או מתנגדים לה?

3.

האם העבר "נתתי" דומה – לפי דעת הרמב"ן – לעבר של "נתתי" בראשית פרק כ"ג פסוק י"א: "לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ"

פסוק י"ד

"בְּעַנְנִי עָנָן"

רש"י:

כשתעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון לעולם.

מה ראה רש"י להוציא פסוק זה מידי פשוטו?