יוסף

שאלות הנוגעות בפרק זה בכללו:

1.

מהי מגמת התורה בהשתמשה בביטויים דומים או שווים בתחילת פרקנו (א'-ג') ובסופו (כ'-כ"ג)?

2.

כיצד יש לפרש את הפסוק בתהלים ק"ח כ"ג "לאסר שרים בנפשו" על יסוד המסופר בפרקנו?

3.

באר את ההדרגה בעלייתו של יוסף המתוארת בפסוקים ב'-ו'. כמה שלבי עלייה נזכרים כאן?

פסוק ב'

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי"

לשם מה נאמר בפסוק "ויהי בבית אדוניו" - וכי אין אנו יודעים היכן היה? ועוד: למה חזר על המלה "ויהי" ולא אמר: ויהי איש מצליח בבית אדניו?

פסוק ג'

"וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ"

רש"י:

ד"ה כי ה' אתו: שם שמים שגור בפיו.

רמב"ן:

ד"ה כי ה' אתו: שם שמים שגור בפיו, לשון רש"י. ואינו נראה. אבל וירא אדוניו כי ה' אתו, כי יצליחו מעשיו בכל עת יותר מכל אדם וידע כי מאת אלהים הוא לו. וכן (לעיל כ"ו כ"ח) ראה ראינו כי היה ה' עמך. וימצא חן בעיניו ושמו משרת לעצמו ופקיד על ביתו. וכל יש לו נתן בידו, להיות פקיד ונגיד על כל אשר לו בבית ובשדה.
ולרבותינו בו מדרש (בראשית רבה פ"ו ה'), אמרו מלחש ונכנס מלחש ויוצא, אמר לו מזוג רותחין והא רותחין, מזוג פושרין והא פושרין, מה יוסף, תבן בעפריים, חרשין במצרים, עד היכן, עד שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב וירא אדוניו כי ה' אתו.
והענין כי בעבור היות אדניו מצרי לא ידע את ה', אמרו כי בראותו הצלחתו הגדולה היה חושש כי דרך כשפים הוא כאשר בבני ארצו, עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בהקיץ בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק.

מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש המילים האלה, ומהם נימוקי רש"י לפרש כאשר פירש?

פסוק ו'

"כִּי אִם הַלֶּחֶם"

1.

מה פירוש ביטוי זה לפי המפרשים הבאים:

רש"י:    

היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה.

ראב"ע:

יש אומרים שהוא כינוי לשכיבת אשתו, וזה רחוק. ועוד כי אדוני יוסף סריס היה. והנכון בעיני, שכל אשר לו היה בידו, חוץ מן הלחם, שלא היה אפילו נוגע בו, בעבור היותו עברי, כי הנה מפורש כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם (מ"ג ל"ב), כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא. וכן אשתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי (פסוק י"ד).

רשב"ם:

לא היה מעיין ומביט כלל בכל צורכי ביתו מהיכן בא לו עד שעה שרואה את מאכלו על השולחן ואוכלו. כל מיני מאכל קורא אותו לחם כדכתיב עבד לחם רב (דניאל ה' א'). וכן כי לפני לחמי אנחתי תבא (איכה ג' כ"ד) מאכלי.

רמב"ן:  

לשון נקיה, כדברי רבותינו (בראשית רבה פ"ו ו'). ורבי אברהם אמר כי כל אשר לו היה ביד יוסף חוץ מן הלחם אשר הוא אוכל שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי, כי כן היה משפט המצרים את העברים שלא יגעו במאכלם, כי תועבה היא למצרים. ואפשר שהוא כן. או יהיה פירוש הכתוב כי לא ידע אדוניו את יוסף מאומה שיקח מכל אשר לו, רק את הלחם לבדו אשר יאכל יוסף, לא לשאר הנאות כאשר יעשו הבחורים, ולא לאסוף לו עושר ונכסים. כענין שנאמר (שמואל א' כ"ט ג') ולא מצאתי בו מאומה מיום נפלו עד היום הזה. "ולא ידע אתי מה בבית" (פסוק ח') ענין אחר, שלא ישגיח לדעת מה אתו בבית, כי "לא ידע אתו מאומה" לשון שולל, ו"מה בבית" יקיים.

2.

היש להביא מדברי הפרק סיוע לדברי רש"י?

מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?

1.

לרש"י, פסוק ו': ד"ה ויהי יוסף יפה תאר: כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו וגו'. מה בינו לבין ספורנו ורמב"ן? רמב"ן: ד"ה ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה: הזכיר זה בכאן לומר כי בעבור יפיו נשאה אשת אדוניו אליו את עיניה. ורש"י כתב כי בעבור שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו וכו'. ספורנו: אחר שהפקיד אותו באופן זה, על היפך שהיה מתחילה, שהיה עובד בעבודה קשה, כאמרו הסירותי מסבל שכמו וכו' (תהלים פ"א ז').

2.

לרש"י, פסוק ט': ד"ה וחטאתי לאלקים: בני נח נצטוו על העריות.

3.

לרמב"ן, פסוק ט': ד"ה וחטאתי לאלקים: בני נח נצטוו על העריות, לשון רש"י. ונכון הוא, רק בעבור חסרון דעת הנשים הקדים אליה כי הדבר בגידה באדוניו אשר בוטח בו, ואחרי כן אמר כי יש בענין עוד חטא לאלהים. ויתכן לפרש עוד, וחטאתי לאלהים בבגידה הזאת כי רעה גדולה היא שיהיה בה לי חטא לפני האלהים, כי עיניו בנאמני ארץ (תהלים ק"א ו'), ולא לפניו בוגד יבוא, ודברו אמת, רק לא הזכיר אסור הערוה כי דבר עמה כדרך הנשים. ומה בין רמב"ן ובין רש"י בקושיה ובתירוצה?

4.

לרש"י, פסוק י"א: ד"ה ויהי כהיום הזה: כלומר ויהי כאשר הגיע יום מיוחד, יום צחוק, יום איד שלהם שהלכו כולם לבית עבודה זרה, אמרה אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה. אמרה להם חולה אני ואיני יכולה לילך.

5.

לרש"י, פסוק ט"ז: ד"ה אדניו: של יוסף.

6.

לרש"י, פסוק כ"א: ד"ה ויט אליו חסד: שיהא מקובל לכל רואיו, לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה (כתובות י"ז א'). ולמה פירש כך ולא באופן אחר?

השווה הפסוקים י"ב-י"ג לפסוקים י"ד-ט"ו ואת אלה האחרונים לפסוקים י"ז-י"ח ובאר את ההבדלים שבין שלושת המקומות!

 

(לשם הבהרת העניין סדר את הדברים המקבילים בשלושה טורים, ואחר כך נסה לבאר את סיבת השינויים).

על אחדים מן השינויים עומדים המפרשים:

רמב"ן, פסוק י"ב:

ד"ה ויעזב בגדו בידה: לכבוד גבירתו לא רצה להוציאו מידה בכוחו הגדול ממנה, והסיר אותו מעליו, כי היה בגד שיתעטף בו כמעיל וצניף. והיא בראותה כי הניח בגדו בידה פחדה פן יגלה עליה לבני הבית או לאדניו והקדימתו אליהם לאמר כי הפשיט בגדו לשכב עמה, ובראותו כי הרימותי קולי נבהל לברוח. וזה טעם ויהי בראותה כי עזב בגדו. ולכן לא הגידה היא ויעזוב בגדו בידי, רק אמרה לאנשי ביתה ולבעלה ויעזב בגדו אצלי.

ספורנו, פסוק י"ד:

ד"ה ותקרא לאנשי ביתה: לזכות את עצמה. אמנם כאשר ראתה שחוץ לחדר לא רץ וזה ראו גם אנשי ביתה, אמרה להם: וינס ויצא החוצה, כמו שהיה באמת. אבל לבעלה, שלא ראה הדבר, אמרה: וינס החוצה, להורות שעשה תנועת הניסה גם בחוץ להמלט מאנשי ביתה. וזה לאמת עניין השקר שלה.

פסוק י"ד

"וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר... לְצַחֶק בָּנוּ"

אור החיים:

שידעה צדקת יוסף בעיני אדוניו ולא יאמין לדבריה, לזה נתכוונה ותקרא להם שהם יאמרו בבוא אדוני יוסף והוא אמרו "לאמר" בהבעירה בהם אש הקנאה להעיד והיא אומרת: "ראו הביא לנו... לצחק בנו... שיתפתם בצרתה, כי גם עליהם גדלו והוא איש נכרי..."

שתי קושיות בפסוקנו מתרץ בעל אור החיים בדבריו. אילו הן? עיין גם ברמב"ן, פסוק י"ח: ד"ה ראו הביא לנו: כי העברים שנואי המצרים המה, ולא יוכלו לאכל אתם לחם כי תועבה היא להם (להלן מ"ג ל"ב), ולא יקנו מהם רק לכורמים וליוגבים, ולא יבאו בביתם. ולכן אמרה, הנה עשה עמנו רעה להביא בביתנו עברי ועשאו פקיד ונגיד, וראוי לו שיצחק בנו, כענין שנאמר (משלי כ"ט כ"א) מפנק מנוער עבדו וגו'. וזה טעם אשר הבאת לנו, כי הבאתו בביתם היתה קשה בעיניהם.

לדעת רוב המפרשים לא האמין פוטיפר באשמת יוסף. הבא ראיות לדעתם! עיין גם ראב"ע, פסוק י"ט: ד"ה ויחר אפו: ואף על פי כן לא הרגו כי בספק היה הדבר אצלו. ספורנו, שם: ד"ה ויחר אפו: על שהתרעמה מפני שהביא לה איש עברי לצחק בה. כי אמנם לא חרה אפו על יוסף בזה שהאמין יותר לדברי יוסף אבל נתנו בבית הסוהר להראות שהאמין לה לכבודה, ונשתמש ביוסף בבית הסוהר, כאמרו ויפקוד שר הטבחים את יוסף אתם (מ' ד').

בשתי פנים מתרגם אונקלוס בפרקנו את שם הויה. מדוע?