הלויים

מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש הפסוקים הבאים?

1. פסוק א'

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"

רש"י:

ד"ה ואלה תולדות אהרן ומשה: ואינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלימדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

ד"ה ביום דבר ה' את משה: נעשו אלו התולדות שלו, שלימדן מה שלמד מפי הגבורה.

רמב"ן:

ד"ה ואלה תולדות אהרן ומשה: ... ועל דרך הפשט, כי טעם "תולדות אהרן ומשה", לומר שהיו בני אהרן כהנים משוחים נבדלים מן השבט להיותם קודש קדשים, ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה (פסוק כ"ז), כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלוים. וזה כענין שכתוב (דברי הימים א' כ"ג י"ג י"ד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי.
והדרש סמכוהו מפני שלא פירש "ואלה שמות בני משה" כאשר עשה בבני אהרן, לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה מפני שלמדם תורה, כי התורה תפרש ותרמוז.

2. פסוק ד'

"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם"

רש"י:

ד"ה על פני אהרן: בחייו.

רמב"ן:

ד"ה על פני אהרן: בחייו, לשון רש"י. ואין הענין להגיד שכיהנו בחיי אביהם, כי כל איש מבני אהרן הכהנים יכהן בחיי אביו, רק בעבור שאמר "הכהנים המשוחים" שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות.
והנכון, כי "על פני" יחזור על הרחוק, וימת נדב ואביהוא לפני ה' על פני אהרן אביהם בהקריבם אש זרה, וכך נאמר בדברי הימים (א' כ"ד ב') וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם ויכהנו אלעזר ואיתמר.

פסוק י' 

"וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת"

רש"י:

ד"ה ואת אהרן ובניו תפקד: לשון פקידות ואינו לשון מנין.

1.

מה ראה רש"י לחזור על פירוש זה ולא הסתפק במה שאמר לעיל פרק א' פסוק נ': ד"ה ואתה הפקד את הלויים: כתרגומו מני לשון מינוי שררה על דבר שהוא ממונה עליו כמו (אסתר ב') ויפקד המלך פקידים.

2.

למה מביא רש"י למקומנו גם את שלילת הפירוש הבלתי מתאים ("ואינו לשון מנין") ובפסוק א' נ' ד"ה ואתה הפקד הסתפק בהבאת הפירוש הנכון בלבד?

פסוק י"ב

"מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

הכתב והקבלה, (ר' צבי מקלענבורג):

מִסיבת חורשי עון ובעלי מזימות שבבני ישראל לקחתי את הלויים תחת כל בכור, דמשחטאו ישראל בעגל ונטפלו הבכורים עמהם - נפסלו (וועגען דער טרוילאזיגקייט ישראל'ס נעהמע איך די לויים אנשטאטט).           

1.

כיצד הגיע לפירושו זה?

"וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם"

 הכתב והקבלה:

אבל הלויים נשארו אז באמונתם ולא טעו מאחרי בעוון העגל (די לויים אבער בליבען די מייניגען).

2.

במה נוטים שני פירושיו אלה מדרך הפשט?

3.

מה מניעו לפרש כך?

פסוק י"ד

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר"

רמב"ן:

ד"ה וידבר ה' אל משה: ... והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים, כי מבן חודש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק ל"ט), ומבן שלשים שנה כולם שמונת אלפים (להלן ד' מ"ח), והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכולם, ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם, וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם.
ואני חושב, שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו') כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל, אשר מיררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א' י"ב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ'), כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים...

ועיין גם רש"י, שמות פרק א' פסוק י"ב:

ד"ה וכאשר יענו אותו: בכל מה שהם נותנין לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ.

ד"ה כן ירבה: כן רבה וכן פרץ, ומדרשו: רוח הקודש אומרת כן אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה.

ד"ה ויקוצו: קצו בחייהם (ויש מפרשים המצרים בעיני עצמם וק"ל), ורבותינו דרשו כקוצים היו בעיניהם.

מהי הקושיה ומה התירוץ, ומה הרעיון הכללי שדברי הרמב"ן מכילים?

פסוק ל"ט

" כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן... שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף" 

רש"י:

ד"ה שנים ועשרים אלף: ובפרטן אתה מוצא שלש מאות יתרים בני גרשון שבעת אלפים וחמש מאות, בני קהת שמונת אלפים ושש מאות, בני מררי ששת אלפים ומאתים, ולמה לא כללן עם השאר? ויפדו את הבכורות ולא יהיו זקוקים השלשה ושבעים ומאתים בכורות העודפים על המנין לפדיון. אמרו רבותינו במסכת בכורות (בכורות ה') אותן שלש מאות לוים בכורים היו, ודיים שיפקיעו עצמם מן הפדיון.

רשב"ם, פסוק מ"ט:

ד"ה הפדויים: מיותר מ"ם כמ"ם של ריקם, הכנם, שלשום. שלש מאות שהלויים עודפים על שנים ועשרים אלף בכורות היו, ואין בכור מפקיע בכור - כך פירשו רבותינו.

במדבר רבה ד' (ו'):

...וזו השאלה שאל הונגטים הגמון לר' יוחנן בן זכאי. אמר לו: משה רבכם גנב היה או לא היה יודע לחשב?!,
אמר לו: למה?
אמר לו הונגטים: מפני שהיו כ"ב אלף בכורות ועוד רע"ג וציוה המקום שיפדו הלויים בבכורות; תן כ"ב אלף של לויים כנגד כ"ב אלף בכורות ועוד נמצאו בלויים יתירים על כ"ב אלף – ג' מאות כמו שהוא מחשב במניין ראשון בפרטן. מפני מה אותם ג' מאות לויים היתירים לא פדו אותן רע"ג בכורות העודפין על כ"ב אלף בכורות, שאנו מוצאים שאותן רע"ג נותנים ה' ה' סלעים? ועוד: מפני מה כשכל מניין הלויים בסוף, מפני מה פחת מהם ג' מאות בן המניין הראשון?? הוי, לא גנב אותן מן החשבון אלא כדי שיתנו אותן רע"ג בכורות ה' ה' סלעים לאהרן אחיו! או שמא לא היה יודע לחשב?
אמר לו ר' יוחנן: לא גנב היה ויודע היה לחשב ודבר אחד לחש לי לומר לך.
אמר לו: אמור.
אמר לו ר' יוחנן בן זכאי: יודע את לקרות אבל אין את יודע לדרוש. אותן כ"ב אלף של לויים פודין לכ"ב אלף של בכורות. נשתיירו בלויים עוד ג' מאות, ובכורות עוד רע"ג. והיו אותן ג' מאות שבלויים בכורות ואין בכור פודה בכור. לפיכך מִשֶמָנָה אותם – גנבן, מפני שהיו בכורות.
מיד נסתלק ממנו.

1.

באר בקיצור: מהי השאלה ומהי התשובה?

2.

במה שונה העמדת השאלה וניסוחה בפי חז"ל (כמובא ברש"י) מניסוחה בפי ההגמון?

פסוק ל"ח

"וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת"

רש"י:

ד"ה משה ואהרן ובניו: וסמוכין להם דגל מחנה יהודה והחונים עליו יששכר וזבולן, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה, שהיה עוסק בתורה נ- עשו גדולים בתורה שנאמר (תהילים ס') יהודה מחוקקי (דברי הימים א' י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה וגו' מאתים ראשי סנהדראות ומזבולון (שופטים ה') מושכים בשבט סופר.

חז"ל לומדים מכאן: "טוב לצדיק טוב לשכנו". מאיזה פסוק בתורה למדו את הרעיון הדומה: "אוי לרשע ואוי לשכנו"?