פינחס

קרא רש"י, פסוק י"ד:

ד"ה ושם איש ישראל: כשם שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי.

ד"ה נשיא בית אב לשמעוני: לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון.

דבר אחר: להודיע שבחו של פינחס שאף על פי שזה היה נשיא לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה.

פסוק ט"ו:

ד"ה ושם האשה המוכה: להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל.

פרק כ"ו פסוק א':

ד"ה ויהי אחר המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות.

דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין.

קרא רמב"ן, הקדמה לפרשתנו:

הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפינחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה. וציוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה טעם לכן אמור, שיגיד זה בישראל.
ולא אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות כ"ט ט') באהרן, אבל אמר "ברית כהונת עולם" ואמר "את בריתי שלום" שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר "לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח ב'), ולכך אמר אשר קנא לאלהיו, והמשכיל יבין.
והזכיר: ושם איש ישראל המוכה, ושם האשה המכה, להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים - ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו.
ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק ציוהו להפרע מן הרשעים, ואמר לו צרור את המדינים.
וציוהו שימנה העם תחילה, וזה טעם ויהי אחרי המגפה (להלן כ"ו א'), כי המנין יהיה תחילה. 

אברבנאל, מקשה:

מהו השכר שנתן הקב"ה לפינחס על אשר השיב את חמתו מעל בני ישראל וקינא את קנאתו, מאחר שהוא לא חטא בידוע שיעשה שלום לו?!

ראב"ע, פסוק י"ב:

ד"ה את בריתי שלום: ...והטעם שלא יגור מאחי זמרי כי הוא נשיא בית אב ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח, כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר.

ספורנו, פסוק י"ב:

ד"ה את בריתי שלום: ממלאך המוות. כעניין עושה שלום במרומיו. כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסיבת ההתנגדות ההפכים וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פילגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע שאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה וכו' שלש מאות שנה. וכבר ספרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו. וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים.

פסוק י"ג:

ד"ה תחת אשר קנא: ומאחר שהוא רב את ריבי - אצילהו מריב כל התנגדות ויהיה לו השלום.

העמק דבר:

בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיש. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים משום הכא באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום. ועיין כיוצא בזה בספר דברים י"ג י"ח ברוצחי עיר הנידחת.

ירושלמי סנהדרין הלכה ב':

אמר לו בלעם לבלק: אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא, העמידו בנותיכם בזמה ואתם שולטים בהם. אמר לו: וכי משמע לי אנון? (=וכי ישמעו לי אנשי מואב להפקיר בנותיהם?) אמר לו: אוקים בנתך קומי ואינון חמי ושמעון לך. (אתה תתחיל מקודם להפקיר בתך והם יראו ויעשו כמוך). הדא הוא דכתיב ראש אומות בית אב במדין הוא.

ועיין רש"י, פרק כה פסוק א':

ד"ה לזנות: ע"י עצת בלעם כדאיתא בחלק.

רמב"ן, פרק כ"ה פסוק א':

ד"ה לזנות: על ידי עצת בלעם, כדאיתא בחלק (סנהדרין ק"ו א'), לשון רש"י. ובאמת שהזנות לא היתה מזימת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה, ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדינים (להלן פסוק י"ח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור. ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו, כמו שנאמר (דברים כ"ג ו') ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ועל כן הרגוהו בחרב.
אבל על דרך הפשט, לא הזכיר הכתוב העצה בכאן, רק במה שאמר אחרי כן (להלן ל"א ט"ז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם, אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה, ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזימה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם, ולפיכך ראוי לנקמה גדולה. כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כ"ד י"ד).
ויתכן עוד על דרך הפשט, כי בלק בתחילה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא יתן אותם לבוא בגבולו כלל, וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם, והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים, אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופיתה אותם כאוהב להם, וזהו "בדבר בלעם" כי בעבור דבריו עשו כן. אבל מפני שהיה חפצו לקללם, ונשכר לבלק בכך לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה, על כן הרגוהו בחרב, כי השוכר והשכיר שניהם נענשו, כמו שאמר (דברים כ"ג ה') ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו'.

פסוק י"ח:

ד"ה בנכליהם: כאשר פירשתי (לעיל כ"ה א') כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת, כמו שנאמר (לעיל כ"ב ד') ויאמר מואב אל זקני מדין, כי בהם נתיעצו מתחילה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם, ואם לא נזכר שם. ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם, וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם. כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה, כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבוא אל מחנה עם אחר, כי ישראל בערבות מואב בשטים היו, ומאין תבא שם המדינית הזאת. אבל היתה יפת תואר מאד, ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות ס"ג ב').
וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו, כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות, ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם, לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (להלן ל"א ח')...

רש"י, פסוק ט"ו:

ד"ה ושם האשה: להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל.

פסוק י"ח:

ד"ה כי צוררים הם: שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם אחר פעור, ואת מואב לא ציוה להשמיד מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם כדאמרי' (בבבא קמ"א ל"ח).

פרק ל"א פסוק ט"ז:

ד"ה בדבר בלעם: אמר להם אפילו אתם מכניסים כל המונות (ס"א האומות) שבעולם אין אתם יכולים להם. שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה, אלהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו' כדאיתא בחלק ובספרי.