ההתגלות בסנה

פסוק א'

"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵבָה"

רש"י:

ד"ה אחר המדבר: להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים.

ספורנו:

ד"ה ויבא אל הר האלוקים: הוא לבדו להתבודד ולהתפלל, על דרך: ויבא עד חברון.

בזכות מה זכה משה לגילוי שכינה לפי כל אחד משני הפירושים?

פסוק ב'

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"

רש"י:

ד"ה מתוך הסנה: ולא אילן אחר משום עמו אנכי בצרה.

מדרש שמות רבה ב' ה':

אמר ר' ינאי: ... כביכול "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א) ואומר "בכל צרתם לו צר" (ישעיה ס"ג). אמר לו הקב"ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויה בצער? הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים, כביכול אני שותף בצערם.

ולהלן נאמר שם:

שאל גוי אחד את ר' יהושע בן קרחה: מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר ליה: אילו מתוך חרוב או מתוך שקמה, כך היית שואל, אלא להוציאך חלק אי אפשר: למה מתוך הסנה? ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה.

מה בין שתי תשובות אלה, ומדוע בחר רש"י בפירושו במדרש הראשון?

פסוקים ב'-ג'

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה"

מדוע תרגם אונקלוס בפסוק ב' בער – בער ובפסוק ג' יבער – מתוקד?

מה קשה לרש"י בפסוקים הבאים?

1.

פסוק א' ד"ה אל הר האלוקים: על שם העתיד. ועיין ראב"ע: ד"ה הר האלוקים חורבה: וככה כתב משה. וטעם חרבה מרוב החום שלא ירד שם גשם כי הוא קרוב ממצרים דרך שלושת ימים כאשר דיבר משה. ובעבור שהיאור רחוק על כן אין שם ליחה ותגבר בו היבשות. מה פירוש דבריו "ככה כתב משה"?

2.

פסוק ב' ד"ה בלבת האש: בשלהבת אש, לבו של אש, כמו לב השמים. (שמואל ב' י"ח) בלב האלה ואל תתמה על התי"ו יש לנו כיוצא בו. (יחזקאל ט"ז) מה אמולה לבתך.

3.

פסוק ג' ד"ה אסורה נא: אסורה מכאן להתקרב שם.

4.

פסוק ה' ד"ה אדמת קדש: המקום.

פסוק י"א

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"

רש"י:

ד"ה מי אנכי: מה אני חשוב לדבר עם המלכים.

ד"ה וכי אוציא: ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים.

רמב"ן:

ד"ה מי אנכי: אני שפל אנשים רועה צאן והוא מלך גדול ואם אומר אליו לעזוב את העם כלל יהרגני כעניין שאמר שמואל ושמע שאול והרגני. ואמר עוד מי אנכי כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם כאשר אמרת להעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל מקום הכנעני. כי ההצלה מיד פרעה אינה תלויה בהם אם ישמע פרעה יקל עולו מעליהם ויצילם או יגרשם מארצו על כרחם. ועוד כי הם עצמם ישמעו אל כל אדם כזה כי מי האדם שלא ירצה לצאת מעבודה קשה שאין כמוה. אבל העלייה לארץ הכנעני לא ישמעו בה. וכן היה הדבר שהיתה מלחמת העמים ההם קשה עליהם מתחילה ועד סוף ופחדתם ממנה במצרים ובמדבר. זאת יראתו של משה רבנו מפרעה ופחדתו מהם...

רשב"ם:

ד"ה מי אנכי כי אלך אל פרעה: מי שרוצה לעמוד על עיקר פשוטו של מקראות הללו ישכיל בפירושי זה כי הראשונים ממני לא הבינו בו כלל כלל. משה השיב על שני דברים שאמר לו הקב"ה ללכת אל פרעה וגם להוציא את בני ישראל על ידי מצוות פרעה. ומשה השיב על ראשון ראשון מי אנכי כי אלך אל פרעה אפילו להביא לו מנחה ודורון. וכי ראוי אני ליכנס בחצר המלך איש נכרי כמוני. וכי אוציא את בני ישראל ממצרים כלומר ואפילו ראוי אני ליכנס לפני פרעה שוטה לפרעה אומר לו וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב שהם עבדיו חפשי מארצו ואיזה דבר המתקבל אומר לו של ידי אותו הדיבור אוציאם ממצרים ברשות פרעה. והקב"ה השיב לו על ראשון ראשון ואמר כי אהיה עמך ואתן חנך בעיני המלך ותלך אל פרעה ולא תירא. 

מה בין שלושת המפרשים הנ"ל בפירוש פסוק זה?

פסוק י"ב

"וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"

רש"י:

ויאמר כי אהיה עמך: השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה לא שלך היא כי אם משלי כי אהיה עמך וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך ותצליח בשליחותי וכדאי אני להציל כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק, וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים.

דבר אחר: כי אהיה עמך וזה שתצליח בשליחותך לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת לישראל, ודוגמת לשון זה מצינו (ישעי' לז) וזה לך האות אכול השנה ספיח וגו' ומפלת סנחריב תהיה לך לאות על הבטחה אחרת שארצכם חריבה מפירות ואני אברך הספיחים

1.

העתק טבלה זו ומלא את המשבצות הריקות: מהי ההבטחה? מהו האות על קיום ההבטחה? רש"י: פירוש א'     רש"י: פירוש ב'

2.

מה סימן הפיסוק שיש להעמידו אחרי "שלחתיך" לפי פירוש א' ולפי פירוש ב'?

3.

מהו הקושי בפסוק שממנו רוצה רש"י להימלט בשני פירושיו?

פסוק י"ג

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם"

רמב"ן:

ד"ה ואמרו לי מה שמו: הפסוק הזה אומר לך פרשני, כי לא יתכן שיאמר משה ואמרו לי מה שמו להיות להם אות שיאמינו בו, כי שאלת שמו ואמירתו להם אינה אות למי שלא יאמין בו מתחילה. שאם ידעו ישראל אותו השם גם משה כהם ידע אותו, והנה ידיעתו כידיעתם ואיננה אות ומופת כלל, ואם לא שמעו בו מה הראיה שיאמינו בדבריו כלל... והנה ענה ה' אהיה אשר אהיה, אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות, אמר לפניו ריבונו של עולם דיה לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל וגו'. לשון רש"י מדברי רבותינו (ברכות ט' ב'). והכוונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתברך, ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם השם שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב"ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלהים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלהים שופטים בארץ. וזה פירוש נכון באגדה זו...

1.

מה הפירוש המוטעה של המילים "מה שמו" שכנגדו נלחם הרמב"ן?

2.

במה מסייעים הפסוקים הבאים לפירוש הרמב"ן? בראשית פרק כ"א פסוק כ"ט: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה" פרק ל"ז פסוק י': "וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה" במדבר פרק י"ג פסוק י"ט: "וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים"

פסוק י"ד

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"

רש"י:

ד"ה אהיה אשר אהיה: אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו. אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו'.

באור, (רמבמ"ן):

במדרש: אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם: אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבוא ועוד אמרו חז"ל: "אהיה עמהם בצרה זו כאשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות". והכוונה להם, כי בעבור שהזמן העבר והעתיד כולו בבורא הווה, כי אין חליפות וצבא עמו ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקראו בו כל הזמנים בשם אחד, הכולל היה ויהיה (לשון הרמב"ן), ועל ידי זה יורה על חיוב המציאות, ויורה גם כן על ההשגחה התדירה בלי הפסק באומר "אני עם בני אדם לחונן ולרחם את אשר ארחם". מעתה אמור לישראל, שאני היה הווה ויהיה מושל ומשגיח על הכל, אני אני הוא, אהיה עמם בכל צרתם, אהיה עמם בצרה זו ואהיה עמהם בכל קראם אלי. והנה אין בלשון אשכנז מילה כוללת הוראת כל הזמנים עם הוראת חיוב המציאות והוראת ההשגחה יחד כשם הקדוש הזה (דאס עוויגע נאטווענדינע פארזעהעבדא וועזען) ותרגמנו (דאר עוויגא או דאס עוויגא וועזען).
והנה אונקלוס תרגם אתא את מאן דאהא (כפי הנוסח שהביא הרמב"ן) על דרך "ורחמתי את אשר ארחם" (שמות ל"ג) כיוון לתרגמו על כוונת ההשגחה לבד וכמדרש השני.
והגאון רב סעדיה כתב: אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון, וקרובים דבריו לדברי המדרש הראשון שיורה על הנצחיות.
והרמב"ם במורה נבוכים (א' ס"ג) ביארו הנמצא אשר הוא נמצא, כיוון על הוראת חיוב המציאות.
ובאמת יכלול כל השלוש הוראות, אך אונקלוס בארמית וכן רב סעדיה והרמב"ם בערבי לא מצאו בלשונות ההן מילה כוללת כל ההוראות ההן כשם הקדוש הזה, לכן פתר כל אחד לפי דרכו באחת מן ההוראות ההן, והמתרגם האשכנזי (רמבמ"ן) ראה לפתרו בעניין הנצחיות (דאר עוויגע) כי ממנו יסתעפו ההוראות האחרות וכן מצאתי ביונתן בן עוזיאל.

עיין גם רמב"ן, המובא בשאלה הקודמת ומשם הלאה:

ועוד אמר כיוצא בזה במדרש אגדה (מנורת המאור הראשון פרק הצדקה) ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דברים כ"ח י"ב), ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם הן יעצור במים ויבשו וגו' (איוב י"ב ט"ו). ועוד דרשו רבי יצחק אמר, אמר לו הקב"ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתוב כאן אהיה שלוש פעמים (שמות רבה ג' ו'). וביאור דעת רבי יצחק, כי בעבור שהזמן העובר והעתיד כולו בבורא בהוה כי אין חליפות וצבא עמו, ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד מורה חיוב המציאות...

1.

מדוע בחר הבאור לפתור את פסוקנו על פי המדרש הראשון, ומהי חולשת בחירתו?

2.

מדוע בחר רש"י לפתור את פסוקנו על פי המדרש השני?