"קדושים תהיו"

הגיליון הזה הוא השלמת הגיליון של אחרי מות-קדושים תש"ב, העוסק אף הוא בפרק זה. מפאת חשיבות השאלה הראשונה תועתק זאת כאן בשביל אלה שלא השתמשו בשנה שעברה בגיליון.

פסוק ב'

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"

רש"י:

הוו פרושים מן העריות ומן העברה (ויקרא רבה) שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויקרא כ"א) אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (שם) ולא יחלל זרעו, אני ה' מקדשו, (שם) קדושים יהיו, אשה זונה וחללה וגו'.

רמב"ן:

הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים (פרשה א' ב') ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק י"ב ג'), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים.
ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כ"ב א') שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו' ה') הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה י"ח ב') בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו' ח') בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט' ט"ז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נ"ג ב') והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדושים - אלו מים אחרונים, כי קדוש - זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצוות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו' י"ח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה (להלן כ"ג כ"ד) בע"ה.

1.

מה ההבדל בין פירוש רש"י לפירוש רמב"ן?

2.

מה פירוש המושג "נבל ברשות התורה" שבדברי הרמב"ן?

3.

השווה את דברי הרמב"ן כאן לדבריו בדברים ו' י"ח ד"ה ועשית הישר והטוב, ובאר, מה המגמה הכללית שבדבריו בשני המקומות האלה? רמב"ן, שם: על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות ה' ועדותיו וחקותיו ותכוון בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך, הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי ה' מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר ציוך, ועתה יאמר גם באשר לא ציוך - תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא י"ט ט"ז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק י"ח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק ט"ז), לא תקלל חרש (שם פסוק י"ד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (בבא מציעא ק"ח א'), ואפילו מה שאמרו (יומא פ"ו א') פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

פסוק ג'

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" 

1.

רש"י: ד"ה איש אמו ואביו תיראו: כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו (תורת כהנים, קידושין כ"ט), ומדרשו: אין לי אלא איש, אשה מנין? כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים. אם כן, למה נאמר איש - שהאיש סיפק בידו לעשות אבל אשה רשות אחרים עליה. מהן הקושיות השונות שמתרץ רש"י בדבריו?

2.

רש"י: ד"ה אמו ואביו תיראו: כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים. דברי רש"י אלה לקוחים מן המכילתא לפרשת יתרו (שמות כ' י"ב). אבל בספרא למקומנו נאמר: האב קודם לאם בכל מקום. יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם? תלמוד לומר: איש אמו ואביו תיראו – מלמד ששניהם שקולים. ובדומה לזה עיין רש"י, שמות ו' כ"ו: ד"ה הוא אהרן ומשה: אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' (שמות רבה פרק א') יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולין כאחד. מהי הסתירה הנראית לכאורה בין שני המדרשים, וכיצד יש לישבה? סתירה כזו תמצא גם בין רש"י, במדבר כ"ז א': ד"ה מחלה נעה: ולהלן הוא אומר (במדבר ל"ו) ותהיינה מחלה תרצה, מגיד שכולן שקולות זו כזו לפיכך שינה את סדרן. ובין רש"י, במדבר ל"ו י"א: ד"ה מחלה תרצה: (בבא בתרא ק"כ) כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן, ומגיד ששקולות זו כזו.

3.

רש"י: ד"ה ואת שבתותי תשמורו: סמך שמירת שבת למורא אב לומר, אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אִם יאמר לך: חלל את השבת, אל תשמע לו. וכן בשאר כל המצות. והשווה לזה: רש"י- שמות פרק ל"ה פסוק ב': ד"ה ששת ימים: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת. ויקרא פרק י"ט פסוק ל': ד"ה ומקדשי תיראו: (יבמות ה') לא יכנס לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו. ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש - את שבתותי תשמורו, אין בנין בית המקדש דוחה שבת. הרא"ם, (ר' אליהו מזרחי) מקשה: ויש לתמוה, היכי מפיק מסמיכות שמירת שבת למורא אב ואם דשמירת שבת עדיף ממורא אב ואם, ולא ההפך? אדרבה: מדהקדים מורא אב ואם לשמירת שבת, משמע דמורא אב ואם עדיף טפי, דכהאי תונא דייק בפרשת ויקהל (ל"ה ב') ד"ה ששת ימים, ותניא נמי: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר: את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו... אלמא שבת דקדים עדיף טפי ממקדש דכתיב בתריה? באר את קושייתו של הרא"ם, ונסה לישבה מתוך דברי רש"י לפסוקנו.

פסוקים ט'-י'

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"

א. בטעם מצוות לקט פאה וכו' כותב ספר החינוך:

כי ה' יתברך רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה, ושיהיה להם נפש ברכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת ה' בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדה ויפקירם, שיהנו בו הצריכים, תראה נפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי ה' יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין. והמאסף הכל את הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בו האביונים, שראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה, כי ירעבו – יורה בנפשו בלי ספק רע לב...

1.

מהו טעם המצוות האלה לפי דעתו, ומדוע נמנע מלראות טעמן בסיפוק צרכי העניים?

ב. רמב"ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים א' הלכה ח':

כל מתנות עניים אלה (לקט, שכחה, פאה, עוללות, פרט) אין בהם טובת הנייה לבעלים, אלא עניים באין ונוטלין אותן על כורחן של בעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו.

2.

באר את הביטוי טובת הנייה (=טובת הנאה).

3.

מהיכן בפסוקנו דייקו שאין לבעלים טובת הנאה בהם?

1.

ראב"ע, פסוק ח': ד"ה ואוכליו: כל אחד מאוכליו. וכן וצדיקים ככפיר יבטח. מה קשה לראב"ע? הבא עוד דוגמאות מתוך התנ"ך לתופעה זו.

2.

רש"י, פסוק ט"ו: ד"ה בצדק תשפט: כמשמעו. דבר אחר: הוי דן את חברך לכף זכות (סנהדרין ל"ב). מה קשה לרש"י? מה ההבדל בין שני פירושיו?

3.

רמב"ן, פסוק י"ז: ד"ה לא תשנא: ...ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו: וטעם ואהבת לרעך כמוך. הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חברך (בבא מציעא ס"ב א'). אלא מצוות התורה שיאהב חירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במלת "לרעך", וכן ואהבת לו כמוך (פסוק ל"ד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים, להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל, יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (שמואל א' כ' י"ז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מידת הקנאה מלבו ואמר (שם כ"ג י"ז) ואתה תמלוך על ישראל וגו'... מה קשה לרמב"ן?

4.

רמב"ן, פסוק י"ז: ד"ה לא תשנא: ...וענין הנקימה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו (תו"כ קדושים ד' י' י"א) שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון, השאילני מגלך השאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחוייב להניח לו, אבל יתבענו בבית דין וישולם ממנו, מפסוק, כאשר עשה כן יעשה לו (להלן כ"ד י"ט), והוא מעצמו חייב לשלם כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל. וכל שכן בענין נפש, שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפטי התורה. מה קשה לרמב"ן?

פסוק י"ח

"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'"

רש"י:

ד"ה לא תקם: (יומא כ"ג) אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה - אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך, ואיני כמותך שלא השאלתני - זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם.

הקשו המפרשים על דברי חז"ל אלה המובאים ברש"י: למה אצל נקמה פתח במגל וסיים בקרדום, ובנטירה להפך - למה נמנעו מלהביא את שתי הדוגמאות בצורה מקבילה? התדע לענות על קושיה זו?