נגעים

הערה: גיליון זה הוא המשך מגיליון תזריע תש"ב שעסק בנגעים ובטעמי דיניהם בכלל. עיין שם.
גיליון זה עוסק בפרטי הדברים ובבאור הפסוקים.

1.

באור, פסוק ב': ד"ה ביום טהרתו: ביום שיראה שנשתנה נגעו. מה קשה לבאור?

2.

ראב"ע, פסוק ב': ד"ה והובא: כמו חבריו, כי אמר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחויב. מה קשה לראב"ע? מי הם "חבריו"?

3.

ספורנו, פסוק ב': ד"ה והובא אל הכהן: אל מקום קרוב חוץ למחנה שיוכל הכהן בכבוד ובלי רוב טורח ללכת לראותו. מה קשה לספורנו? איך אפשר לישב קושייתו בדרך אחרת?

4.

ראב"ע, פסוק ד': ד"ה ועץ ארז ואזוב: הוא הגדול והקטן במיני הצמחים. והעד מדברי חכמת שלמה. ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים. מה קשה לראב"ע? מה פירוש המילים "והעד מדברי חכמת שלמה"?

5.

ראב"ע, פסוק ה': ד"ה וצוה הכהן ושחט: כהן אמר או ישראל, ויש אומרים המצורע, והוא רחוק. מה קשה לראב"ע? מה פירוש המילים "והוא רחוק"?

6.

באור, פסוק ז': ד"ה המטהר: הרוצה להטהר מטומאת הצרעת, שהיא טומאת הנגע. מה קשה לבאור?

מהם המקומות ברש"י לפרקנו שבהם חורג רש"י מביאור פשט הכתובים ומביא מדברי חז"ל "מהו הנרצה והנרמז בהם", מהו המוסר הכלול בהם? ציין את הפסוק ואת ד"ה.

פסוק ג'

"וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ"

ראב"ע, פסוק א':

...אמר ר' יונה המדקדק כי נרפא נגע הצרעת מן הצרוע הוא הפוך היה ראוי להיותו נרפא הצרוע מנגע הצרעת ולמה נהפוך דברי אלהים חיים בעבור חוסר דעתנו והלא שם כתוב כי נרפא הנתק טהור הוא ועוד כי נרפא הנגע.

(הערה: ר' יונה המובא בדברי ראב"ע הוא ר' יונה אבן ג'נאח המכונה גם ר' מורינוס.)
ועיין דבריו בראב"ע שמות פרק י"ג פסוק ח':

ד"ה בעבור זה: אמר ר' מורינוס: פירוש בעבור זה היה ראוי להיותו הפוך. זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו, לדעתו. ולפי דעתי אין אחד מהם נכון, כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה, רק פירוש בעבור זה בעבור זאת העבודה, שהוא אכילת מצה ולא יאכל חמץ, שהוא תחילת המצוות שציוה לנו ה', עשה לנו ה' אותות עד שהוציאנו ממצרים. והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (לעיל ג' י"ב). וכתיב: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (במדבר ט"ו מ"א).

1.

מהן שתי הדעות הסותרות זו את זו, ומה נימוקי כל אחת מהן?

2.

מה אפשר לומר נגד שתי הראיות המובאות בראב"ע (י"ג ל"ז, י"ד מ"ח)?

3.

המסכים המלבי"ם (להלן) עם אחת משתי הדעות הנ"ל, או בחר הוא דרך שלישית בבאור הכתוב?

המלבי"ם:

דרך הלשון לייחס הרפואה אל האיש, לא אל המכה. "כי אני ה' רופאך" (שמות ט"ו), "וממכותיך ארפאך" (ירמיה ל'), ובמקום שייחס הרפואה אל המכה יכוון שהאיש לא נרפא, רק המכה נרפאה, כמו "נרפא הנתק טהור הוא" (י"ג ל"ז) – האדם לא נרפא, כי הנתק עודו בו, רק הנתק נרפא שהתחיל לצמח שער... ואמר (ירמיה ט"ו) ומכתי אנושה מאנה הרפא, לרבותא שגם המכה לא התחילה להרפא וכל שכן שהוא אין לו רפואה. לפי זה אם היה אומר: "והנה נרפא הצרוע", היה פירושו שסר ממנו הנגע לגמרי, שזה רפואת האדם, אבל כשאומר "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" רוצה לומר שהנגע לבד נרפא והאדם לא נרפא עדיין, כי עדיין מנוגע...

פסוק ד'

"שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת"

ירושלמי נזיר א' הלכה א':

אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפרים.
אית תניי תני כל עוף בין טהור ובין טמא קרוי צפרים.

1.

כמי משניהם סובר רש"י, פסוק ד': ד"ה חיות: (חולין קמ"ו) פרט לטרפות. כמי משניהם סובר רמב"ן: ד"ה חיות: ... ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור, ממה שאמר צפור שמים ודגי הים (תהלים ח' ט'), כל צפור כל כנף (בראשית ז' י"ד), בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל ל"ט י"ז), וכן ואת הצפור לא בתר (בראשית ט"ו י') על תורים ובני יונה. והנכון בעיני, ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבוקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית צפרא, וכן ישוב ויצפור (שופטים ז' ג'), ישכים בבקר. אמר "צפור שמים" עליהם, כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים ו"כל צפור כל כנף", (בראשית ז' י"ד) שני מינין, כל הקטנים וכל הגדולים. כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כ"ב ו'), הם הקטנים שהן רבים, שאפילו בקטניהם יחוס. וכן, אשר שם צפרים יקננו (תהלים ק"ד י"ז), כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון. אמור לצפור כל כנף, (יחזקאל ל"ט י"ז) שיתאספו אפילו הקטנים עליהם, כי הטורפים יבאו מעצמם. וכן התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (איוב מ' כ"ט), כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן... ועיין דברים י"ד י"א: "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ" וראב"ע, שם: הנה צפור שם כלל, ותור וגוזל על השני מינין שהם תחת צפור. וכן דיה ואיה תחת דאה כי עתה הוסיף לבאר.?

2.

רש"י ד"ה חיות: ראה שאלה 1. ראב"ע: ד"ה חיות: ולא מתות. מה ביניהם בפירוש, ומה נימוקיהם?

פסוקים ל"ג-נ"ז

רמב"ם, הלכות טומאות מצרעת ט"ז הלכה י':

וזה השינוי אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו...

רמב"ן, פרק י"ג פסוק מ"ז:

ד"ה והבגד: זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.
ולכך אמר הכתוב (להלן י"ד ל"ד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבוא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה. ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה' ג') דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם. ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו, ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פרק י"א משנה ג').
ועל דרך הפשט, מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב", כי הדבר נס. ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים.

פרק י"ד פסוק ל"ד:

ד"ה ונתתי נגע צרעת: לרמוז כי יד ה' תעשה זאת, לא טבע כלל, כמו שפירשתי (לעיל י"ג מ"ז).

רלב"ג:

ועניין הצרעת באלו הדברים (בגדים, בתים) הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי יחלש חומם היסודי באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד...
והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום, כבר תמצא זה במקום העיפושים כמו מימי האשפות...

ספורנו, פרק י"ג פסוק מ"ז:

ד"ה והבגד: ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע משום פנים כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכוונה או שלא בכוונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל.
אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם כמו שסיפרו ז"ל שיקרה בעניין השביעית כאמרם: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו'. וכל זה בחמלת ה' על עמו שומרי מצותיו.
וכן קיבלו חז"ל שאין בגדי עובדי עכו"ם מטמאין בנגעים וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות כאשר העיד הוא יתברך באמרו בצלמנו כדמותנו ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא צלם אלהים ובכוחו הבחיריי הנקרא דמות אלהים כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט.
ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאמרו וצדיק יסוד עולם. וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי כאמרו כי לא אצדיק רשע. וכאשר יקרה זה לאדם כשגגה שיוצא מאתו הנה יתייסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו כאמרו ויגל אזנם למוסר אמנם הנרדמים אשר לא ידעו כלל ולא התעוררו כלל לדעת דבר מזה והם כל בני עכו"ם ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תיפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כוונת הממציא יתברך.
וכאשר בחר באומה הישראלית כאומרו בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה וזה מפני שתקוות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתם ומקובל בכולם מהאבות כאמרו נודע ביהודה אלהים וגו'. כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני והמצוה והוא החלק המעשי כאשר העיד באמרו: והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין כאמרו: אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך.
ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם ראשונה בנגעי בגדים אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי עכו"ם מטמאין בנגעים וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראויה שלא יהיו בגדי עכו"ם מטמאין ולא בתיהם מטמאים בנגעים כלל כמו שקבלו חז"ל וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם.

פרק י"ד פסוק ל"ו:

ד"ה ופנו את הבית: ולא יבוא קודם לכן, ובין כך יהיה זמן תשובה ותפילה לבעלים וזמן תפילה לכהן. ועם זה נתן זמן הסגר. ובאגדה אמרו בכל זה רמז לחורבן הראשון ותיקונו בשני. וסתירתו בחורבן שני וטהרתו בבניין ג' שיובב"א.

1.

מהי דעתם של הרמב"ם, הרמב"ן, הרלב"ג וספורנו בעניין נגעי בתים, ומה ההבדל ביניהם?

רש"י, פסוק ל"ד:

ד"ה ונתתי נגע צרעת (על פי ויקרא רבה): בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.

2.

במה שונה רש"י מכולם, ומה מצריכו לפרש כן?