מסעות ישראל במדבר

עצה טובה: קרא דברי כלי יקר ד"ה רב לכם סב את ההר הזה!

לפי דעת מפרשים רבים יש בפרק ב' שתי פסקאות מוסגרות (פסוקים שיש להבינם כאילו נכתבו בסוגריים). סמן אותן והסבר מה תפקידן בפרק זה!

אברבנאל:

למה נתן ה' שלא יתגרו מלחמה עם עשו עמון מואב, באמרו "כי ירושה וכו'" וה' לא לבד לשלוש אומות אלה נתן ארצותם ירושה לשבת בם, כי אל כל שאר האומות נתן ירושה ארצותם והפסוק אמר בפירוש (דברים ל"ב ח') בהנחל עליון גויים... יצב גבולות עמים, ואם לכל העמים הציב והנחיל ארצותם והיו ירושתם, מה היתה הסיבה שאסר לישראל אלה והתיר להם שאר ארצות משבעה העמים, כי לכולם נתנה ההשגחה האלוקית, ארצות לשבת בהן. ואם נאמר: ברשעת הגויים האלה ה' מורישם – כמו שמשה אמרו (דברים ט' ה'), הנה בני עשו ובני עמון ומואב גם כן היו רעים לה' מאד, ואין ספק שבחוק האמונה האמתית ויראת האלוקים כולם היו שוים?

נסה לענות לשאלה זו!

1.

רש"י, פסוק ד': ד"ה ונשמרתם מאד: ומהו השמירה - אל תתגרו בם. מה קשה לרש"י?

2.

רש"י, פסוק ה': ד"ה עד מדרך כף רגל: אפילו מדרך כף רגל, כלומר אפילו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות. ומדרש אגדה: עד שיבוא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים שנאמר (זכריה י"ד) ועמדו רגליו וגו'. מה קשה לרש"י? מה בין שני פירושיו?

3.

רמב"ן, פסוק ו': ד"ה אכל תשברו: אם תתאוו לאכול מפירות ארצם, לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם, וזה טעם "מאתם". וגם מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם. מה קשה לרמב"ן?

4.

רש"י, פסוק ט': ד"ה ואת תתגר: לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים לפיכך כתיב (במדבר כ"ב) ויגר מואב מפני העם, שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר ואל תתגר בם - שום גירוי, בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב. מה קשה לרש"י?

פסוק ז'

"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה"

מה פירוש המילה "ידע" בפסוקנו?

פסוק י"ז

"וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר"

רש"י:

ד"ה וידבר ה' אלי: אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו וידבר אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל.

באיזו פרובלימה כללית נוגע רש"י כאן?

פסוק כ"ו

"וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן... דִּבְרֵי שָׁלוֹם"

עיין רש"י, במדבר פרק כ"א פסוק כ"ב:

ד"ה אעברה בארצך: אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום - ביקשו מהם שלום.

ועיין גם רש"י, למקומנו:

אף על פי שלא ציווני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום. אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום.

דבר אחר: ממדבר קדמות: ממך למדתי שקדמת לעולם. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי במתון.

השווה דבריו לתנחומא חקת:

זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ד): סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. לא פקדה התורה לרדוף אחרי המצוות, אלא (דברים כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך, (שמות כ"ג) כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שנאך, (דברים כ"ד) כי תקצר קצירך ושכחת עמר... לגר ליתום ולאלמנה יהיה; כי תבצר כרמך... לגר ליתום ולאלמנה יהיה...; כולם אם באו לידך, אתה מצווה עליה – ולא לרדוף אחריה. והשלום – "בקש שלום" במקומך, "ורדפהו" – במקום אחר. וכן עשו ישראל, אף על פי שאמר להם הקב"ה (דברים ב' כ"ד) החל רש והתגר בו מלחמה, רדפו את השלום שנאמר: ואשלח מלאכים... אל סיחון... דברי שלום.

מה בין דברי רש"י לדברי המקור שממנו לוקחו?

פסוק כ"ט

"כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו... וְהַמּוֹאָבִים..."

פסוק זה נראה כסותר שני מקומות בתורה. מה הן הסתירות, ומה הדרכים ליישובן?

 

רש"י, פסוק כ"ט:

ד"ה כאשר עשו לי בני עשו: לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים.

ד"ה עד אשר אעבור את הירדן: מוסב על אעברה בארצך.

רשב"ם, פסוק ד':

ד"ה היושבים בשעיר: לא אלה הם אותן אדום שיצאו בחרב לקראת ישראל, שהרי באלה כתיב: כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר, אבל אדום לא מכרו כלום דכתיב בהם ויט ישראל מעליו. וזה פירוש רבינו.
אבל לי הצעיר אין נראין דבריו בזה, כי בני עשו היושבים בשעיר הם אדום כי לא מצינו להם יישוב כי אם בהר שעיר (כי אם במקום ובכל קריה). ומה שקשה לרבינו כאשר עשו לי בני עשו אינו עונה כי אם במכר כמו שאמור בענין: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' אבל אוכל תכרו מאתם בכסף ואכלתם. וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם. וכן עשיתם כמו שציוה הקב"ה כמו שנאמר: כאשר עשו לי בני עשו, דרך סיבתם אל הר שעיר שלח משה אלך מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו אל ארץ ישראל ולדבר הזה לא שמע אליהם שלא רצה שיכנסו כולם יחד בארצו פן ישחיתו את הארץ ולפיכך ויט ישראל מעליו. אבל מכל מקום היו קונים משלהם דרך הליכתם למה שהיו צריכים, וזהו האמת והישר.

ראב"ע, פסוק כ"ט:

ד"ה כאשר עשו לי בני עשו: יש מפרשים כי פירושו על אוכל בכסף תשברני. אם כן הוא מה יעשו עם יושבי ער שהם מואבים, והכתוב אמר על דבר אשר לא קדמו אתכם והוצרכו לפרוש זה בעבור שאמר מלך אדום לא תעבור בי.
ולפי דעתי שפירושו על טעם: בדרך בדרך נלך, כאשר עשו לי בני עשו שסבבו הר שעיר בדרך בדרך. וכן כתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שעברו דרך מדינתו כי משם היה מקום ארץ כנען קרוב ולכן עברו על ער כי כן כתוב ורבים אמרו הם לא קדמו רק ישראל קנו מהם.

רמב"ן, פרק כ"ג פסוק ה':

ד"ה על דבר אשר לא קדמו: מצינו (לעיל ב' כ"ח-כ"ט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם. וזה הבל, כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות. ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב, והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף, והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו, ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב האדומי.
ורבי אברהם אמר (לעיל ב' כ"ט) כי טעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבים, על אעברה בארצך בדרך (שם פסוק כ"ז), אבל לא מכרו להם לחם ומים. כי הם עברו בהר שעיר ובער, רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה, והוא מה שאמר (במדבר כ' י"ח) לא תעבר בי.
גם זה הבל, כי הם אמרו אל מלך אדום אעברה בארצך, וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו (שם פסוק כ"א), הנה לא נכנסו כלל בגבול אדום. וכן כתוב (שם כ"א ד') ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום, כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום, ולא באו בארץ אדום עצמה כלל. ויפתח אמר בביאור (שופטים י"א ט"ז-י"ח) כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה, וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש, וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב וגו' ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב, הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב. ואילו באו שם היו מוכרין להם לחם ומים, כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכור להם לחם ומים.

והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית י"ד ט"ז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם י"ט כ"ט). והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קידם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב (לעיל ב' י"ח-י"ט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער, וקרבת מול בני עמון. והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק י"ט) אל תצורם ואל תתגר בם, והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים", אבל לא הזכיר עמון, שלא קידמו אותם.
והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם "אשר לא קדמו", שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים. ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו.
ורבותינו דרשו (יבמות ע"ו ב') עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ, וכן הזכירו בירושלמי (שם פרק ח' הלכה ג') ובמגילת רות רבתי (ד' ח'), מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור.

רלב"ג:

אלה דברי משה. ופירושו: כמו שעשו לי בני עשו והמואבים שלא נתנוני לעבר בגבולם עד אשר אעבור את הירדן, כן לא אבה סיחון העבירנו. ויהיה וא"ו "ולא אבה" ללא עניין.

רכסים לבקעה:

והמואבים היושבים בער שקנינו מידם אוכל ומים ומכל מקום נתעבו מבוא בקהל ה' על אשר לא קדמו אותם, לא הוציאו להם מנפשם אוכל ומים, שכנראה היה זה מימי קדם חוק לעמים, לקדם פני העייפים בלחם ומים, כמו שנאמר (בראשית י"ד) ומלכי צדק הוציא לחם ויין וגדעון (שופטים ח') הרג אנשי סוכות על שמאנו לתת לאנשיו העיפים לחם, והמואבים לא עשו כן, עד שהוצרכו ישראל להוציא מהם במחיר.