עגלה ערופה

בטעם מצוות עגלה ערופה כתב הרמב"ם, במורה נבוכים מאמר ג' פרק מ':

ואמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת, כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל, ועל הרוב, ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם השם, שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי חז"ל (לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה) ולא נהרג זה, מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו; ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה – שלא ירבו דברי בני אורח ואולי בפרסום הענין יוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו... הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג לחזק זה העניין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקר עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם.

רמב"ן, פרק כ"א פסוק ד':

ד"ה אל נחל איתן: ... אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג' מ'), כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו. בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם, ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר, וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פרק ט' הלכה א') שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף, ואם יוודע הרוצח ויחרישו ממנו, ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו, יהיה בזה זדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר, ויהרג או על ידי בית דין או המלך או גואל הדם. ויתחזק הענין, בהיות המקום אשר תערף בו העגלה, לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, יכירו בו רואיו וידברו בו.
והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו. והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא יוודע מדוע לא יעבד בו.

אברבנאל, מוסיף לטענות הרמב"ן נגד הרמב"ם:

ואפשר שיסופקו נגדו (=ואפשר עוד לשאול על הטעם שנתן הרמב"ם) למה ציוה בעגלת בקר, ולמה ציוה שתהיה אשר לא עובד בה ולא משכה בעול? ... ולמה ציוה שתערף העגלה מאחור? ואם היה כטעם הרב המורה, היה די בוידוי דברים בלבד לפני הסנהדרין, או שיביאו קרבן שור או כבש או עז ויתוודו עליו!

1.

מהו טעם מצוות עגלה ערופה לפי הרמב"ם?

2.

התוכל לתת טעם אחר למצוה זו?

3.

מהן טענות הרמב"ן נגד הרמב"ם?

4.

באר את דברי הרמב"ן "יש בתחבולה זו תועלת, אבל המעשה אינו נרצה בעצמו".

5.

במה אפשר להסיר תלונות הרמב"ן מעל הרמב"ם לפי שיטת הרמב"ם, במורה נבוכים מאמר ג' כ"ו: ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן - כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת (כמו שאני עתיד לבאר), אבל היות הקרבן האחד 'כבש' והאחד 'איל' והיות מספרם מספר מיוחד - זה אי אפשר לתת לו עילה כלל. וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה הרחקה, אך מוסיף הרחקות. ומי שידמה שאלו יש להם סיבה - הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שה'מצוה' כולה היא ללא תועלת נמצאת. ודע, שהחכמה חייבה - ואם תרצה אמור: שהצורך מביא - להיות שם חלקים שאין להם סיבה, וכאילו הוא דבר נמנע בחוק התורה שלא יהיה בה דבר מזה הכת. ואופן ההימנעות בו - שאמרך: למה היה 'כבש' ולא היה 'איל'? - השאלה ההיא בעצמה הייתה מתחיבת אילו נאמר 'איל' מקום 'כבש', שאי אפשר מבלתי מין אחד; וכן אמרך: למה היו 'שבעה כבשים' ולא היו 'שמונה'? - כן היו שואלים אם אמר: 'שמונה', או 'עשרה', או 'עשרים', שאי אפשר מבלתי מספר בהכרח. וכאילו ידמה זה לטבע האפשר, אשר אי אפשר מבלתי היות אחד מן האפשריים, ואין ראוי לשאול למה היה זה האפשר, ולא היה זולתו מן האפשריים? כי זאת השאלה תתחייב אילו היה בנמצא האפשר האחר מקום זה. ודע זה הענין והבינהו. ואשר אמרו בו תמיד מהיות לכל מצוה סיבה ואשר ידע מהם שלמה הוא תועלת ה'מצוה' בכלל, לא חקירת כל חלקיה. (תמצית דברי הרמב"ם האלה תמצא גם בספר החינוך פרשת תצוה בטעם מצוות "לא תעלו עליו קטרת זרה" והועתק בגיליון תצוה תש"ג).

פסוק ז'

"וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ"

רש"י:

ד"ה ידינו לא שפכה: וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה, והכהנים אומרים: כפר לעמך ישראל.

סוטה מ"ה ב':

וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה. (רש"י: ופטרנוהו בלא מזונות: והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג. שם: לא ראינוהו והנחנוהו יחידי בלא חבורה – והיינו "עינינו לא ראו").

ירושלמי סוטה פרק ט' הלכה ו':

רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג (=רבנן דארץ ישראל מפרשים קרא של "ידינו לא שפכה" דקאי על הורג) ורבנן דתמן (דבבל) פתרין קרייא בנהרג.
רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג: שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו (=כלומר נתעצלו וכיהו ולא הוציאו דינו לאור).
ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג: לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.

1.

מהם שני הבאורים למושג המורחב של שפיכות דמים, הנתנים בבלי ובירושלמי? נסה לנמק את שניהם!

2.

מי ממפרשינו הולך בעקבות הירושלמי?

3.

בעקבות מי משניהם הולך המלבי"ם: שלא היינו גרמא לרצח הזה, לא על ידי שלא נתנו מזון לרוצח ועל ידי כך היה מוכרח להרג את הנרצח לעשוק את לחמו שמילא נפשו כי ירעב, ולא על ידי שלא נתנו לוויה לנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה.

פסוק ח'

"כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל"

אברבנאל מקשה:

לא ימלט... שיהיו הם הרוצחים או לא. ואם היו הם הרוצחים – איך יכפר להם הדם בעריפת העגלה עם אמרם בשקר ובכזב "ידינו לא שפכה"? ואם הם לא היו חוטאים – איך יצטרכו לסליחה ולכפרה?

ענה על קושייתו! לא בדרך ראב"ע: ד"ה כפר לעמך: ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים.

פסוק ט'

"וְאַתָּה תְּבַעֵר"

רש"י:

מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג, והוא הישר בעיני ה'.

ראב"ע:

והנכון בעיני אשר הזכרתי* כי לא ישפך.

מה בין רש"י לראב"ע? להבנת דברי ראב"ע עיין דבריו- שמות פרק כ"א פסוק י"ב: ד"ה אנה לידו: ...והנה טעמו שהשם סיבב ותיקן עלילות שימות זה ולא עלתה במחשבת. והשם סיבב לו זה בעבור עוון אחר שעשה כדי שיגלה ממקומו. וכתיב לא יאנה לצדיק כל און (יחזקאל ט"ז ח'). במדבר פרק ו' פסוק י"א: ד"ה אחד לחטאת: והסוד שהוא שאמרו חז"ל ושכר עברה עברה.

------------------------------------------------------------------------------------

* הכוונה לדבריו בפסוק ז': "כי לולא עשו עברה".