"לא תלך רכיל בעמך"

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'"

פסוק ט"ז

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ"

ספרא, מ':

"לא תלך רכיל בעמך" - שלא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה: דבר אחר: שלא תהייה כרוכל שהוא מטעים דברים והולך. אמר ר' נחמיה: כך הוא מנהגם של דיינים: בעלי דין עומדים לפניהם, ושומעים את דבריהם, ומוציאין אותם לחוץ לנושאים ונותנים בדבר. גמרו את הדבר הזה, מכניסים אותם. הגדול שבדיינים אומר: "איש פלוני, אתה זכאי. איש פלוני, אתה חייב". ומניין שכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר: "אני מזכה, וחברי מחייבים, אבל מה אעשה ורבו עלי"? לכך נאמר: "לא תלך רכיל בעמך", וכן הוא אומר (משלי י"ט) "הולך רכיל מגלה סוד".

רש"י:    

ד"ה לא תלך רכיל: אני אומר: על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבית רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק נקראים הולכי רכיל - הולכי רגילה, אשפיימנט בלע"ז (espionner), וראייה לדברי, שלא מצינו רכילות שלא כתוב בלשון הליכה: "לא תלך רכיל", (ירמיה ו') "הולכי רכיל נחושת וברזל", ושאר לשון הרע אין כתוב בו לשון הליכה: (תהילים ק"א) "מלשני בסתר רעהו" (תהילים ק"כ) "לשון רמיה", (תהלים י"ב) "לשון מדברת גדולות". לכך אני אומר שהלשון "הולך ומרגל", שהכ"ף נחלפת בגמ"ל, שכל האותיות שמוצאיהן ממקום אחד מתחלפות זו בזו: בי"ת בפ"א, וגמ"ל בכ"ף וקו"ף, ונו"ן בלמ"ד, וזי"ן בצד"י, וכן (שמות ב' י"ט) "וירגל בעבדך" – ריגל ותר מה לאמר עלי רעה, וכן (תהילים ט"ו) "לא רגל על לשונו", וכן "רוכל" הסוחר ומרגל אחר כל סחורה. וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא "רוכל" – לשון רוגל.

ראב"ע: 

ד"ה רגיל: כמו (יחזקאל כ"ו י"ב) "רכולתך" (שיר השירים ג') "מכל אבקת רוכל", והטעם: מלשין, כי הרוכל מעתיק (הסחורה), יקנה מזה וימכור לזה, והרכיל יגלה לזה מה ששמע מזה.

פסוק ט"ז

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל"

חפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל א' (ה'):

אין חילוק באיסור הסיפור, בין אם סיפר מעצמו ברצונו, ובין אם עמד עליו חברו בדברים והפצירו עד שסיפר לו, מכל מקום – אסור. ואפילו אביו ורבו, שמחוייב בכבודם ובמוראם, שלא לסתור דבריהם, אם הם ביקשו ממנו שיספר להם עניין פלוני ופלוני, והוא יודע שבתוך הסיפור יוכרח לבוא לידי לשון הרע או אפילו רק לאבק של לשון הרע – אסור לו לשמוע להם.

פסוק ט"ז

"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ"

ספרא קדושים ד, ח:

ומניין שאם אתה יודע לו עדות, שאין אתה רשאי לשתוק עליו?
תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".
ומניין אם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו - חייב אתה להצילו בנפשו?
תלמוד לומר: "ולא תעמוד על דם רעך".

מלבי"ם:

פשוטו של מקרא, אם רואה חברו בסכנה, לא יעמוד ויטמון ידו בצלחת, רק יעשה כל השתדלות להצילו, וזהו שאמר: "ומניין אם ראיית טובע בנהר או לסטים באים..."

פסוק ט"ז

"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ"

סנהדרין ע"ג א' :

מניין לרודף אחר חברו להרגו, שניתן להצילו בנפשו?
תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".
(רש"י, שם: "לא תעמיד עצמך על דמו אלא הצילהו!")

פסוק ט"ז

"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ"

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א' הלכה י"ד

כל היכול להציל ולא הציל, עובר על "לא תעמוד על דם רעך", וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו, או שהשכיר אחרים להצילו, ולא הציל (=שיכול היה לשכור עוזרים ולא שכרם), או ששמע עובדי כוכבים ומזלות או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בעובד כוכבים ומזלות או באונס שהוא בא על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלה, העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך".

פסוק ט"ז

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ           לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ"

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק קדושים (שער ס"ה):

ואחרי זה זירז במידה אחרת יקרה מאוד, יועיל הזירוז בה מאוד לחיי בני אדם, ואמר: "לא תלך רכיל בעמך ולא תעמוד על דם רעך". והידוע כי הרכיל את אשר יראה יגיד, אף על פי שלא יכזב, הוא ראוי להרחיק מאוד. והנכשל בו, דם ייחשב לו, שהרי הוא כאילו עמד על דם רעהו שהוא מדבר אליו הדברים ההם באהבתו אותו, כמו שזכרנו זה בפרשת מצורע, שער ס"ב.

עקדת יצחק, שער ס"ב מצורע.

תן לבך לאומרו "על דם רעך", לאמור שאף אותו שאתה מראה עליו שהוא כרֵעַ, כאח אליך, כי לזה אתה מגלה את אוזנו בדברי רכילות אלו – אף אותו אתה הורג במה שמקבל דבריך ונמשך אחריהם. צא ולמד מדואג (שמות א' כ"ב)... וכן במה שסיפר ציבא לדוד לשון הרע על מפיבושת (שמואל ב' ט"ז), גדול היה הרע והעונש אשר הגיע לדוד בקבלו אותו, מאשר הגיע למפיבושת אשר סופר עליו. וכדאמר רב יהודה אמר רב (שבת נ"ו): "אלמלא לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מעל אדמתנו"...
וכל שכן שהיה לו לדוד לקבל התנצלות ובמילתא דמוכחא, כשאמר (שמואל ב' י"ט כ"ז) "אדוני המלך עבדי רימני, כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה", ולא קיבל דוד התנצלותו, אבל השיב פניו בבושה וכלימה באמרו (פס' ל'): "למה תדבר עוד דבריך, אמרתי: אתה וציבא תחלקו את השדה". באותה שעה יצאה בת קול ואמרה: "רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות!" (שבת נ"ו) וממחלוקת המלכות נמשכו עגלי עבודה זרה, ומשם למדו ונתפשטו במלכי יהודה עד שנתחייב הגלות.
הנה שעיקר העונש נתגלגל על הרועה ועל צאנו, הנה שכל זה הוא בכלל "לא תעמוד על דם רעך", ואם עמדו על דברי הספר הזה (חומש ויקרא), לא היו חוטאים בו.