"ויהי בנסוע הארון ..."

פסוק ל"ה

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה"

ספרי בהעלותך:

כתוב אחד אומר: "ויאמר משה קומה ה'" וכתוב אחד אומר: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט') – כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? למה הדבר דומה? למלך שהיה מתהלך ונהג אוהבו עמו: כשהוא נוסע הוא אומר: "איני נוסע עד שיאמר אוהבי", וכשהוא חונה אומר: "איני חונה עד שיבוא אוהבי". נמצאת מקיים "ויאמר משה: קומה ה'", ומקיים "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו".

פסוק ל"ה

"וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ"

ספרי י' ל"ה:

וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב, שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר: "וברוב גאונך תהרוס קמיך" (שמות ט"ו), וכי יש קמים לפני המקום? אלא מגיד הכתוב, שכל מי שקם על ישראל כאילו קם על המקום. וכן הוא אומר: "אל תשכח קול צורריך, שאון קמיך עולה תמיד!" (תהילים ע"ד), וכן הוא אומר: "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש" (תהילים פ"ג) – מפני מה? – "על עמך יערימו סוד..." וכן הוא אומר: "כי הנוגע בכם נוגע בבת עינו" (זכריה ב') – "בבת עין" לא נאמר, אלא "בבת עינו" – של המקום.

והשווה במדבר רבה כ"ב, ב על הפסוק:

ל"א, א–ב:

וידבר ה' אל משה לאמור נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמור... לתת נקמת ה'

הקדוש ברוך הוא אמר "נקמת בני ישראל" ומשה אמר "נקמת ה'"?! אלא אמר הקדוש ברוך הוא להם: "דין שלכם מתבקש, שגרמו לי להזיק לכם". אמר לו משה: "ריבון העולמים: אם היינו ערלים או עובדי עבודה זרה או כופרי מצוות כמותם – לא היו שונאים אותנו, ואין רודפים אותנו אלא בשביל תורה ומצוות שנתת אותה לנו. הוי – הנקמה שלך: "לתת נקמת ה' במדין".

פסוק ל"ו

"רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"

ספורנו:

ואומר "רבבות אלפי" כי אולי היו ישראל אז מגיעין לאותו מניין, בין אנשים ונשים וטף.

הירש:

אין פירוש רבבה כפול אלף (10 מיליון) או שתי רבבות כפול אלף (עשרים מיליון)... לדעתנו, יש לראות ב"רבבות אלפי ישראל" אלה את הרבבות אשר יקומו ויצמחו מתוך אלפי ישראל או יסתפחו אליהם. לפי פירוש זה, כוללים שני פסוקים אלה בתוכם בקשה לא לשעתה אלא לדורות, ויש בהם רמז לאחרית הימים.
מי שקם להפיץ אויביו ושונאיו, להעביר ממשלת זדון מן הארץ, הוא ישכון שוב בתוך אלפים ורבבות מבניו, מעמו ומכל העמים אשר ינהרו אליו. לפי פירוש זה, מדובר בסוף פרשה קטנה זו אשר חז"ל ראו אותה חשובה כספר בפני עצמו – באותה תקופה אשר יאמר הנביא, אחד מתלמידי משה האחרונים, זכריה (ב–ט"ו) "ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך".