"ואך את דמכם..."

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ..."

השווה:          

פסוק ד'

"אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ"

פסוק ה'

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ..."

פסוק ה'

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ"

בראשית רבה ל"ד (י"ג), (על פי הגהת יפה תואר וכן הגהת מנחת יהודה תיאודור-אלבק):

"ואך את דמכם לנפשותיכם" – להביא את החונק עצמו. יכול כשאול? (מתנות כהונה: שהפיל עצמו בחרב בעבור שלא יתעללו בו הפלשתים). תלמוד לומר: "אך". יכול כחנניה, מישאל ועזריה? (פירוש מהרז"ו: שמסרו עצמם לכבשן האש, ונבוכדנאצר באמת יותר היה חפץ שישתחוו לצורה ולא יושלכו לכבשן, ואם כן הם בעצמם סבבו להם המיתה). תלמוד לומר: "אך".

רש"י:

ד"ה ואך את דמכם: אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו.

פסוק ה'

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ"

ראב"ע:

.... והמפרש "דמכם לנפשותיכם" זה ההורג נפשו, הוא רחוק בעיני!

ראב"ע, בשיטה אחרת (ע"פ כתב יד, מודפס בספרו של פרידלנדר כרך רביעי):

הטעם, הנה התרתי לכם שתשפכו דמי חיות והבהמות והעוף, ולא אדרוש הדם להעניש השופך. אך את דמכם, שאתם אדם, אדרוש. ויש מי שלמד מזה הכתוב כי אסר לאדם להרוג נפשו. גם למדו אחרים שהוא רמז לעונש בעולם הבא. והפשט – כאשר אמרתי!

חזקוני, (=חזקיה בן מנוח, במאה הי"ג למניינם):

ד"ה לנפשותיכם: כתב רש"י אף החונק עצמו.... תשובה לאומרים אין גיהינום ואין גן עדן.

פסוק ה'

"מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ"

רש"י:

ד"ה מיד כל חיה: לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות, הוצרך להזהיר עליהם את החיות.

רמב"ם, הלכות רוצח ב' הלכות ג-ד:

... אבל השוכר הורג להרוג את חברו... או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו, והרגתהו חיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהם מיתת בית דין. ומניין שכך הוא הדין? שנאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" – זה ההורג בעצמו ולא על ידי שליח, "את דמכם לנפשותיכם אדרש" - זה ההורג עצמו.
"מיד כל חיה אדרשנו" – זה המוסר חברו לפני חיה לטורפו.
"מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" – זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. ובפירוש נאמר בשלושתם לשון "דרישה", והרי דינם מסור לשמים.

רמב"ם, מורה נבוכים ג' פרק י"ז (הדעה החמישית):

אמנם זה הגמול לבעל חי שאינו מדבר (אשר לפני כן הסביר הרמב"ם שיש מאמינים בו) לא נשמע כלל באמונתו לפנים וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל. אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל (יש אומרים שכוונתו לרב סעדיה גאון) כאשר שמעוהו מכת המעתזליה (כיתה מוסלמית) ישר בעיניהם והאמינוהו.

רמב"ן:

ד"ה מיד כל חיה אדרשנו: תמה אני אם הדרישה כמשמעה "מיד החיה" כמו "מיד האדם" להיות נענש בדבר, ואין בחיה דעת, שתיענש או תקבל שכר! ואולי יהיה כן בעניין דם האדם לבדו, שכל חיה שיטרוף אותו – תיטרף, כי גזירת מלך היא. וזה טעם (שמות כ"א כ"ט) "סקול ייסקל השור ולא ייאכל את בשר" ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה... ויהיה טעם (פסוק ו') "שופך דם האדם" – כל שופך דם, בין חיה בין אדם, והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים.
וייתכן שיהיה טעם "מיד כל חיה" - שתהייה נקמה בשופך הדם ביד כל חיה, כמו (ישעיה מ') "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה". יאמר: אך את דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חיית הארץ ואשלח בו גם האדם, ולא יינצל מידם...
ואולי הדרישה מיד החיה שלא תטרוף האדם, כי כן שם בטבעם.
וסוד העניין, כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל עץ אשר בו פרי עץ לאכלה, ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה. ואמר הכתוב לעיל (בראשית א' ל') "ויהי כן", כי הוא טבעם ומנהגם. ועתה, כאשר אמר לאדם שישחוט בעלי-חיים, והושם בטבעם או במנהג שיהיו בעלי-החיים זה לזה לאכלה, הוצרך לצוות שיהו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשניהם.
והם (=בעלי החיים) ייראו מהם ולא יטרופו בהם.
ואמר "אך את דמכם לנפשותיכם" לרמוז, כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה, אם כן – נשאר בהם לטרוף זו את זו.
וזה טעם הזכירו איסור שפיכת דמים בכאן, מפני שהייתה שחיטה, שהיה המנהג לשפוך דם, כי על דעת רבותינו ז"ל (סהנדרין נ"ו ע"ב) כבר הזהיר אדם הראשון בזה, אבל מפני השחיטה הוצרך לומר: התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם לנפשותיכם, שיהיה אסור לכם ולכל החיים, שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו.

רד"ק:

ד"ה "מיד כל חיה" שיתננה ביד חיה אחרת להרגה או בידי האדם. ואף על פי שאין גמול ועונש לשאר בעלי-חי אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש כמו שנאמר "מיד כל חיה אדרשנו", ונאמר (חבקוק ב') "ושוד בהמות יְחִיתן", ונאמר בגמול (מלכים א' י"ג) "ולא שבר את החמור".

רלב"ג:

שלא יחשבו בני אדם, מפני שהתיר להם ה' יתברך הריגת הבעלי חי, שיוּתר להם גם הריגת בני אדם, אבל יענישם ה' על זה וישים הפועל להגעת העונש להורג חבירו אחת מן החיות הטורפות.

ר' משה חפץ, (מחכמי איטליה במאה הט"ז למניינם, בספרו על התורה) – מלאכת מחשבת:

ראיתי להתמרמר על אנשים, שלמים הם אתנו מבני ישראל, אשר פחדו פחד לאמור שה' יתברך ישלח השגחתו על כל חי, גם אשר לא מבני אדם. וראייתם בלבד שלא יצויר בשכלם שישפיל ה' רוממותו להשגיח על זבוב ועל רמש...

(מאריך בסתירת דיעה זו ומסכם):

וכאשר בעיני הדבר שה' יתברך המשפילי לראות בשמים ובארץ ישגיח בגבורתו על כל הנבראים מקרני ראמים עד ביצי כינים, ויענישם אם יחטאו בחטאם המוגבל, ואם ייטיבו – הנה שכרם איתם. וראיות מדברי חז"ל – הנה רבו מארבה. לבד אתעכב בראיות מספורי התורה... "מיד כל חיה אדרשנו" – אלו דברים ככתבם וכלשונם שיעניש ה' החיה על הרציחה... ואם גבוה מעל גבוה שומר ומביט בשפלותנו, יושב בשמים רואה את בני האדם, מדוע לא ישגיח בבעלי-חי, האם ערכם רחוק מערכנו מאשר אנחנו מן השמים? וכמה מן החיות משובחים יותר מאישי האדם...