הלוחות השניים

פסוק א'

"פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים"

פרק ל"א פסוק י"ח

 "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי
שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת
לֻחֹת אֶבֶן  כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים"

פרק ל"ב פסוק ט"ז

"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה
וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא"

פסוק א'

"פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים
וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים"

אברבנאל, שואל:

למה ציוה ה' למשה שיפסול שני לוחות אבנים כראשונים, ושהוא יתברך יכתוב על הלוחות את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים, כי בהיות הלוחות השניים במקום הראשונים, היה ראוי שיהיו שווים בכל, ולמה אם כן הראשונים פסל וכתב יתברך והשניים פסל משה ולא כתבם, וכתב אותם הקדוש ברוך הוא ולא פסל אותם?

ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק:

לפי שהדברים הא-לוהיים בהחלט אין להם קיום אצל בני אדם, לפיכך לא נתקיימו הלוחות הראשונים "שהלוחות מעשה א-לוהים המה והמכתב מכתב א-לוהים הוא" (ל"ב ט"ז), לכן "פסול לך", ועשה אתה את גופן, ואני אתן את צורתן. ועם זה יהיו מדמותן וצלמם ויתקיימו אצלם.

אברבנאל:

והנה אמר ה' אל משה: "פסל לך", להודיעו שלא יזכה לראות המראה אשר יעדו אלא באמצעות התורה, שניתנה על ידו, כי לולא זה לא היה משה מגיע אל אותה מעלה ודקדוק שהשיג אז.

ר' מאיר שמחה מדוינסק, משך חכמה (מהדורה ראשונה תרפ"ז, שלישית – ירושלים תשי"ד):

כי-תשא (ל"ב י"ט): "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם..."
העניין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות: ארץ ישראל וירושלים וכו' המה רק פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכך אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ (לבד ממצוות התלויות בארץ)  וכן הוא שווה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלוקים, להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצוות ה', דת אחת לו עם השפל שבשפלים.
ומשה לא קראו לו אלא "הסרסור", אבל אין התייחסות התורה לו, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות, יתברך שמו. והנה דל השכל, קצר ידו להשיג מציאות מחוייב המציאות בלתי תכלית, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים, לאמור: זוהי המרכבה לאלוקות וזהו המשגיח והמסבב כל העניינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו.
וריקודי הנפש ורתיחת הנפש ורתיחת הדם מתהווים ממושג מוחשי ונראה, ולכן חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות.           
וכאשר ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם וביקשו לעשות להם עגל...
ועל זה צווח משה: האם תדמו כי אני עניין? וכי איזו קדושה בלתי מצוות ה', עד כי בהיעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה! כי אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי, הייתה התורה במציאותה בלי שום שינוי...
ואל  תדמו כי המקדש והמשכן הינם עניינים קדושים בעצמם חלילה! השם יתברך שוכן בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם (=מן המשכן או המקדש) כל הקדושה, והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו, ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות - מכתב אלוקים - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר "זנתה כלה בתוך חופתה", המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם, שאתם שומרים אותם.
סוף דבר - אין שום עניין קדוש בעולם שתיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השם יתברך שמו הוא קדוש, ולו נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שציווה הבורא לבנות משכן, להקריב קרבנות לה' יתברך...
וזהו "כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רוצה לומר כי אין שום קדושה ועניין אלוקי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך, ואם הביא הלוחות היו כמחליפים עגל בלוחות ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה.
ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב, והפליא לעשות משה רבנו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקדוש ברוך הוא "יישר", שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "פסול לך שני לוחות אבנים... וכתבתי על הלוחות... אשר שיברת", היינו להיות לאות על השורש שלימדת להם בשבירת הלוחות, וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ח') "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", ולהורות כי הראשונים אשר מעשה האלוקים המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בשום נברא שום קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך.

קאסוטו, פירוש על ספר שמות:

מכיוון שכבר הושגה הסליחה השלמה, אפשר עכשיו לחדש שוב את הברית שהופרה באשמת העם, ויחד עם חידוש הברית תתקיים ההתגלות שהובטחה למשה, התגלות מידות הא-לוהים, עד כמה שיוכל בן אדם לתפוס אותן.
הסימן המוחשי לחידוש הוא מסירת שני לוחות של עדות כראשונים שנשברו בשעת הפרת הברית הראשונה. הטכס יהיה דומה לטכס הראשון, אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנישואין השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנישואין הראשונים – הקרע אמנם מתאחה, אבל אי אפשר לבטל את העובדה, שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים.

בנו יעקב, בפירושו לספר שמות הנמצא עדיין בכתב יד (מתורגם מגרמנית):

הלוחות הראשונים – מעשה א-לוהים – כרוכה היתה בהם הסכנה, שיראה העם בהם "פטיש" (כלי של עבודה זרה), ויעשם אלוה.
מה רב המרחק שהיה משה רבנו רחוק מכישלון מחפיר כזה, על כך יעיד מעשה שבירת הלוחות במו ידיו, אחר שראה שאין ישראל ראויים להם. מעשה העגל הוא שהוכיח שעדיין לא היו בני ישראל במצב הראוי, שבו יבחינו בין חשיבות הלוחות ובין חשיבות הכתוב על הלוחות. אילו היו גם הלוחות השניים אשר יינתנו להם "מעשה האלוקים" כראשונים, כשם שהיה המכתב מכתב אלוקים, האם לא הייתה סכנה בדבר שישוו את האבן למה שכתוב עליה, שישוו חומר לרוח, שישוו קליפה לתוכן? ועל כן: רק הקול, הדיבור, המצווה, המכתב – מכתב אלוקים הוא – תורה מן שמים – ואילו החומר, הלוחות, יהיו עשויים בידי אדם.
זהו הלקח שיש ללמדו מפרקנו וממעשה העגל כולו.

פסוק א'

"...אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ..."

שבת פ"ז ע"א:

ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו (של משה)? - שנאמר "אשר שיברת", ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששיברת.