הלכות שונות

נסה להסביר את מבנה הפרשה החל מפרק כ"א פסוקים י"ב-ל"ו על פי השאלות הבאות:

1.

מה מקום פסוק י"ג בתוך הפסקה י"ב–י"ז?

2.

מה מקומו של פסוק ט"ז בין ט"ו לבין י"ז, והלוא לכאורה צריכים פסוקים ט"ו, ו–י"ז לבוא סמוכים?

3.

מה המאחד את הפסוקים י"ח-כ"ז לחטיבה אחת, ומה מקום חטיבה זו בין י"ב-י"ז ובין כ"ח והלאה?

שים לב:            

פרק כ"א פסוק י"ח

"וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים"

פרק כ"א פסוק כ'

"וְכִי יַכֶּה אִישׁ"

פרק כ"א פסוק כ"ב

"וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים"

פרק כ"א פסוק כ"ו

"וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ"

פרק כ"א פסוק כ"ח

"וְכִי יִגַּח שׁוֹר"

פרק כ"א פסוק ל"ג

"וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר"

פרק כ"א פסוק ל"ה

"וְכִי יִגֹּף שׁוֹר"

לעומת:             

פרק כ"א פסוק ל"ז

"כִּי יִגְנֹב אִישׁ"

פרק כ"ב פסוק ד'

"כִּי יַבְעֶר אִישׁ"

פרק כ"ב פסוק ה'

"כִּי תֵצֵא אֵשׁ"

הסבר את סיבת ו' החיבור בתחילת כל הפרשיות שבין פסוקים י"ח-ל"ה, מה המקשר את הפסוקים האלה ועושה אותם ליחידה אחת, לעומת הפסוקים הבאים אחריהם?

פסוק י"ב

"מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת"

1.

רש"י: ד"ה מכה איש ומת: כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין ומה שבידי לפרש למה באו כולם – אפרש.  בעל ספר הזיכרון, על רש"י (ר' אברהם בקראט) מקשה: ויש לתמוה על אמרוֹ ז"ל "כמה כתובים באו..." ועוד אמרוֹ "למה באו כולם" – וכשנתן הצריכות לא דHבר אלא בשנים מהם (בפסוקנו כ"א י"א, בפסוק השני ויקרא כ"ד "ואיש כי יכה"). התוכל לתרץ קושייתו?

2.

רש"י: ד"ה מכה איש ומת: למה נאמר? לפי שנאמר (ויקרא כ"ד) "ואיש כי יכה כל נפש אדם" – שומע אני הכאה בלא מיתה? תלמוד לומר: "מכה איש ומת" – אינו חייב אלא בהכאה של מיתה. ואם נאמר: "מכה איש" ולא נאמר (ויקרא כ"ד) "ואיש כי יכה" – הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש. היכה את האישה ואת הקטן – מניין? תלמוד לומר: "כי יכה כל נפש אדם" – אפילו אישה ואפילו קטן. ועוד: אילו נאמר "מכה איש", שומע אני אפילו קטן שהיכה והרג יהא חייב? תלמוד לומר: "ואיש כי יכה", ולא קטן שהיכה. ועוד: "כי יכה כל נפש אדם" – אפילו נפלים במשמע? תלמוד לומר: "מכה איש" – אינו חייב עד שיכה בן קיימא הראוי להיות איש. א. הסבר לפי איזה משני הפסוקים (פסוקנו והפסוק ויקרא כ"ד י"ז) היקף תחולת הדין רחב יותר? ב. על הקושיה הראשונה שבדברי רש"י הנ"ל מקשה ר' אליהו מזרחי: "שומע אני הכאה בלא מיתה" יש לתמוה איך יעלה על הדעת שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה, והא כתיב (י"ח) "והיכה איש את רעהו באבן... ולא ימות וניקה המכה, רק שבתו יתן וכו'", ורש"י עצמו כתב שם ד"ה ונקה המכה: וכי תעלה על דעתך שייהרג זה שלא הרג"! התוכל ליישב קושייתו? ג. בעל מנחת יהודה, מיישב את הקושיה הנ"ל ביישובים שונים ואחד מהם: כיוון שמצינו גבי אביו ואמו שחייב מיתה אף בהכאה אפילו שלא המית, אם כן הוה אמינא אפילו אחר נמי... בעל צידה לדרך, (אחרי הביאו את קושיית הרא"ם דלעיל): וכבר ראיתי מה שכתבו המחברים האחרונים לתרץ קושיית הרא"ם בתירוצים דחוקים עד מאוד שאין להם קיום כלל, על כן לבי אומר וגומר, שכן היא המידה במכילתא לומר "או אינו אלא" או "שומע אני", אף על פי שלפי האמת אי אפשר כלל לומר כן. ואל תתמה על החפץ, כי כבר השריש לנו רש"י שורש זה באר היטב בריש מסכת מגילה וזה לשונו: "ואורחא דסוגיא דגמרא להקשות דבר שאינו עד דטרח ומעמידה על בוריה". הסבר מהו הדוחק בתירוצו של בעל מנחת יהודה. הסבר כיצד מיישב בעל צידה לדרך את קושיית הרא"ם. ד. אלמושנינו, מקשה על קושייתו האחרונה שבדברי רש"י הנ"ל ("אפילו נפלים במשמע?"): יש להקשות, שכאשר נתן הרב צריכותא במילת "מכה איש" עם מילת "כל נפש אדם" (=כאשר הראה שיש צורך בשני הביטויים, ואין אחד מהם מיותר), שעשה הצריכותא להקל, מה ראה שלא עשה להחמיר, ויאמר כן: "אם נאמר "איש" (=מכה איש), שומע אני אינו חייב אלא אם היכה איש, ולא אישה, ולא קטן, ולא נפלים? תלמוד לומר: "ואיש כי יכה כל נפש אדם" – שעל כולם (=על איש, על אישה, על קטן ועל נפלים) יהא חייב?!" הסבר קושייתו ונסה לתרץ אותה!

פסוק י"ט

"אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה 
רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא"

1.

"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן..." מלבי"ם, אילת השחר כלל תקצ"ע: מילת "אך" מורה מיעוט במשפט השני שבא בו מילת "אך", ובזה מובדל ממילת "רק", שמוציא דבר מן המשפט הקודם. מה הקושי בפסוקנו שמיושב בעזרת כלל זה?

2.

גמרא בבא קמא דף פ"ה ע"א: ...אם אמר ליה: "האיך הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי" (=אם אמר לו הניזוק: "תן לי לעצמי (=דמי ריפוי) ואני מרפא את עצמי"), אמר ליה: "פשעת בנפשך ושקלת מיניה טפי" (=תפשע בעצמך ותיטול ממני יותר). ואי אמר ליה: "קוץ לי מיקץ" (=קצוב לי קצבה לריפוי, ואם יימשך רפויי אשלים בעצמי), אמר ליה: "כל שכן דפשעת בנפשך וקרו לי "שור המזיק"! (רש"י: ד"ה כל שכן: דלא ניחא לי בהכי, דאי פשעת בנפשך, גנאי גדול הוא לי, דקרו לי "שור המזיק".) (התרגום והביאור בסוגריים של ע"צ מלמד ב"תלמוד בבלי עם תרגום עברי"). א. הסבר, מה הנימוק שאין שומעין לניזוק לתת לו סכום גלובלי בעבור רפויו על מנת שירפא את עצמו? ב. מהו הבסיס הלשוני בפסוקנו לדין זה?

3.

"וְרַפֹּא יְרַפֵּא" גמרא בבא קמא פ"ה ע"א: דבי ר' ישמעאל אומר: מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. הסבר מהי הוה אמינא שלא יהא לרופא רשות לרפאות?