ברית בין הבתרים

רמב"ן:

ד"ה עגלה משולשת: ...ורמז כי שלשה קרבנות מהן יקריבו לפניו זרעו: העולה והחטאת והשלמים...

ד"ה ויבתר אותם בתוך: לכרות עימו ברית לעבור בין הבתרים האלה. ונרמז לו גם כן, כי מאלה יהיה כל קרבן בבהמה ובעוף, כי הגוזל "בן יונה"... וכל הקרבנות יבתרו לעולם לנתחים...

ד"ה ואת הצפור לא בתר: נתן התור והגוזל איש לקראת רעהו, כי גם הם היו בברית, אבל לא בתר אותם בתוך, כי בכל העוף הקרב נאמר (ב' י"ז) "לא יבדיל"...

ד"ה וירד העיט על הפגרים: לאכול אותם כמנהג העופות.

ד"ה והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו: דרשו בו רמז לשעבוד ארבע מלכויות. כי מצא הנביא בנפשו "אימה", ואחר כך בא ב"חשכה", ואחר כך "גדלה" החשכה, ואחר כך הרגיש כאילו היא "נופלת" עליו, כמשא כבד תכבד ממנו.
אמרו: "אימה" – זו בבל; "חשכה" – זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית; "גדולה" – זו מלכות אנטיוכוס; "נופלת עליו" – זו אדום (רומי). והיה העניין הזה לאברהם, כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת את הארץ לזרעו לאחוזת עולם. אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע גלויות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו. ואחרי כן הודיעו בביאור גלות אחרת, שיגלו תחילה שהוא גלות מצרים.

ר' יוסף אבן כספי, "טירת כסף" והוא "ספר הסוד":

...כי הענין בעצמו הוא, ששלשה דורות מזרעו יהיו עבדים ומעונים, לא שיעשו בהם כלה, אבל יעמדו בצרה גדולה, מוכים ומרוטים מאויביהם, והדור הרביעי ירשו הארץ ולא יגע בהם צר ואויב... והנה לא רצה השם להודיעו זה הענין בפירוש, אבל הראה לו תחילה חיקוי זה; ואין טעם לשאול למה זה, כי סיבותיו רבות והן מבוארות לבעלי השכל.
והנה בעבור מספר השלשה דורות, הניח שלש בהמות והן עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש, כי פירוש "משולשת" ו"משולש" בזה לפי דעתי שלישי במספר שלשה (=אחד מתוך שלישיה), כי הכוונה שאלו השלש בהמות מוצגות לבד, כי תור וגוזל ממין אחד לבד, בהבדל המעופף מההולך על ארבע, ולהודיע זה צירף לכל אחת מהבהמות תואר "משלש" כי אם היו מעורבות עם התור והגוזל היתה כל אחת מהן מחומשת.
והעד על זה כי הבין אברם, שכתוב "ויבתר אותם בתוך" וכינוי "אותם" לשלש הבהמות לבד, כמו שפירש "ואת הצפור לא בתר", וכל זה במצות השם ואם לא פירש, ודי לחכימא ברמיזא...
והנה זה הביתור היה משרת לשנים, רצוני לשני מיני תכליות: האחד לכריתת הברית... וכן פירש רש"י גם כן, והשני להורותם על היותם מוכים וקצתם נהרגים. ולא כן הציפור שהוא כולל לתור וגוזל הנזכרים, כי היא משל לעם אשר לבדד ישכון בטח, ולכן נמשך לזה "וירד העיט על הפגרים", כלומר, שהעיט שהוא סוג למין המעופף אשר יטוש לאכול ולהשחית, ירד על פגרי הבעלי חיים הנזכרים, הם הבתרים, ואברם השיבם והפריחם, שלא יעשו כלה, אבל נגעו בהם בתחילה ואכלו מהם (=מן הבתרים). וזה מבואר הנמשל בו מבני ישראל המעונים והמרוטים מאויביהם אשר במצרים, לולי ה' שהיה להם ושלח משה באחרית וגאלם.
אבל ראה כי בסיפור פירוש זה המשל, שהוא בכלל אמרו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך..." ונמשך לו עד אמרו "עד הנה", לא ביאר השם הביאורים שזכרתי, כי דע במה שזכר לו סוג הנמשל בראשי פרקים, ואינו מחוייב תמיד שיהיו כל חלקי הנמשל נרמזים במשל, ואם השם יעשה כן לתלמידיו שהם נביאיו ועבדיו, מחוייבים אנחנו ללכת בדרכיו.

פסוק י"ד

"וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"

רש"י:

ד"ה ברכוש גדול: בממון גדול, כמו שנאמר (שמות י"ב) "וינצלו את מצרים".

רד"ק:

ד"ה ברכוש גדול: אחרי תשלום ארבע מאות שנה יצאו מן העבודה בממון רב, חלף עבודתם אשר עבדום.

הכתב והקבלה:

ד"ה ואחרי כן: אם יהיה המכוון במילת ואחרי כן האיחור בזמן (הערנאך, נאכתער) ר"ל שבכלות ארבע מאות יצאו ברכוש, היה לו לומר "ואז יצאו", ומדאמר "ואחרי כן יצאו" נראה לי, שבא להודיענו טעם ללקיחת הרכוש הגדול, שהממון הרב אשר יקחו אתם, לא באיסור גזל יבוא להם, ולא ידונו כבוזזים ושוללים ממון אחרים אבל שלהם יקחו והוא שכר עבודתם זה זמן ארוך. ומילת "אחרי" כמו (דברים כ"ד ד') "אחרי אשר הוטמאה", אשר עניינו: המסובב מן הסיבה (דעמנאך, דעמצופאלגע), יציאתם ברכוש מסובב להם מן העבודה, כי אין מן הראוי, שיעבדו המצרים בהמון רב כזה ויגיעתם לריק ויצאו בידים ריקניות, וזהו ואחרי כן יצאו (דעמצופאלגע ווערדין זי אבגעהן מיט גראססעם גוטע)...

ד"ה ברכוש גדול: כל משכיל יודה, שאין הממון תכלית המכוון בשעבוד, כי היתרצה איש לסבול עינוי ועבדות בשביל הרווחת ממון אחריו? הלא יאמר: "לא מעוקצך ולא מדובשך!" גם: הכי נמנע בחוקו יתברך להשפיע להם רכוש ממון בדרך אחרת?! ועוד: רכוש מכסף וזהב הבל המה לכל משכיל על דרך אמת! ומוכרחים אנו לומר כי "אחת דבר אלוקים שתים זו שמענו" (תהלים ס"ב י"ב), ואף שהדברים כפשוטן , בכל זאת אין ספק כי רכוש נפשי היא תכלית המכוון בשעבוד, וזה, אחרי שהבטיח הוא יתברך לאברהם להוציא זרע קודש ממנו, שיהיו ככוכבי שמים להאיר ליושבי תבל אור אמיתת מציאותו, השגחתו, ויכולתו וכדו' מידיעות אמתיות, וראתה חכמתו, כי למעלה גדולה כזו לא היו מגיעים, אם היו יושבים בשובה ונחת שלוים ושקטים; גם לא היה באופן זה מקום לשיתחדש ביניהם המסות הגדולות האותות והמופתים הנצרכים להקדימם לפרסם בעולם על ידיהם ידיעות האמתיות, גם לא היו מתרצים לקבל עליהם עול תורה ומצוות; לכן הסכימה חכמתו להכניע הדור ההוא תחת עול השעבוד, כדי לצרפם כצרוף הכסף, שיתבררו ויתלבנו להיות זכים... ונעשו מוכנים להנהגה אלוקית בלתי אמצעי ולרשת התורה הקדושה, הנה זה הרכוש הנפשי הגדול בערכו לבלי תכלית...
וסייעני בזה ידידי מוהר"ש חן טוב, מדמצינו בהרבה מקומות, שמחובר לרְכוּש מלת "רב" (בראשית י"ג) "כי היה רכושם רב" – יורה על רבוי חכמות, ושינה כאן לחבר למילת רכוש מילת "גדול", שיורה בהנחה ראשונה על איכות וחשיבות הדבר...