סיפור אליעזר

משך חכמה:

ד"ה כי אל ארצי ואל מולדתי תלך: וייתכן כי אברהם לא אמר שילך אל משפחתו, רק אל העיר אשר נולד שם, ומשם יקח אשה, אף אם אינה ממשפחתו, רק שתהא מן העיר הזאת. ולכן אמר, כי הנערה אשר יראה בה נדיבות להטריח ולהשקות לגמליו ראויה היא להינשא לבן אברהם, ובטח תוטב בעיני הנערה ואביה להתחתן עם אברהם, ולא היה ניחוש. רק אליעזר רצה לאמת זה להם, אשר הדבר בגזירה מוחלטת ובהשגחה פרטית, אמר שאברהם ציוהו ליקח ממשפחתו ומבית אביו... והוא ניחש וכן היה, כי העלמה היתה מבית אבי אברהם.
ולכן שינה גם בזה שלא נתן לה הצמידים, עד ששאלהּ בת מי היא, כי כיון שלפי דבריו הציווי היה מאברהם רק על משפחתו, מי יודע אם ממשפחתו היא. ובאמת לא ציוהו אברהם רק על העיר שבה נולד; ולכן נתן קודם ששאל בת מי היא, כי תהיה למי שיהיה – תינשא לבן אברהם... ולפי זה באמת לא ניחש את שסיפר להם, שסמך על הניחוש שהיא ממשפחת אברהם, כמו שאמר לפני כן שנצטווה על זה גם כן מאברהם.

פסוק י"ד

"וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ..."

סנהדרין סה ע"ב – סו ע"א:

תנו רבנן: מנחש – זה האומר "פתו נפלה מפיו" (רש"י: צריך לדאוג היום מהיזק), "מקלו נפלה מידו", "בנו קורא לו מאחוריו", "עורב קורא לו", "צבי הפסיקו בדרך", "נחש מימינו, שועל משמאלו", (רש"י: – סימן רע הוא לו), "אל תתחיל בי" (רש"י: כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או המוכס, אומר לו: בבקשה ממך, אל תתחיל בי להיות הראשון בדבר הפסד, שסימן רע הוא לו), "שחרית הוא" (רש"י: שהיה תובע ממנו חוב: אמר לו: שחרית הוא, ולא אתחיל תחילת מעשה היום בפירעון), "ראש חדש הוא" (רש"י: המתן לי עד מחר).

חולין צה ע"ב:

והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש.

כסף משנה, להרמב"ם,* הלכות עבודת כוכבים פרק י"א הלכה ד, (בשם הר"ן):

...ומכן מקום הדבר צריך תירוץ, שאי-אפשר שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. וכן נראה לי בתירוץ הדברים, שהנחש שאסרה התורה הוא התולה מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק, כגון "פתו נפלה לו מידו" או "צבי הפסיקו בדרך" שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי. אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת, שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש, שכל עסקי העולם כך הם. שהרי האומר: "אם ירדו גשמים – לא אצא לדרך ואם לאו – אצא" אין זה נחש אלא מנהגו של עולם. ואליעזר ויונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם... וכי מייתי ליה בגמרא לענין איסור, הכי קאמר: כל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה, שאין הסברא מכרעת בהן, כל שאינו סומך עליהם כמו שעשו אלה השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור...

------------------------------------------------------------------------------------
* ועיין בדברי הרמב"ם בעלון ההדרכה וכן השגת הראב"ד עליו.

פסוק י"ד

 "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק"

רש"י:

ד"ה אותה הוכחת: ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי ליכנס בביתו של אברהם. ולשון "הוכחת" – ביררת.

כלי יקר, ד"ה אותה הוכחת (אחרי הביאו את פירוש רש"י דלעיל):

סמך פרשה זו לפרשת עפרון החתי, כי גם הוא היה מזרע כנען... ועפרון היה רע עין, על כן ציוה להרחיק הכנענים, שהם בעלי עין רעה, כי הכסף יענה ויעיד על הכל. וכל אדם ניכר בכיסו, אם זך וישר פעלו. ואין לך מצרף וכור הבחינה על האדם כי אם הכסף והזהב. וכן אמר שלמה (משלי י"ז ב') "מצרף לכסף וכור לזהב...", כי הרוצה לצרף אדם ולבחנו ילך אל הכסף ויראה מה טיבו, וכן הרוצה כור להבחין בו האדם, ילך לזהב ויראה איך האדם מתנהג בו; כי אם יעמוד בצדקתו בעסקי ממון בכל תושיה יתגלה כי שלם הוא. וכן להיפך.
ומכאן למד אליעזר שלא בדק את רבקה כי אם במידה זו, אם יש לה עין טובה וגומלת חסדים. לכך אמר: אני לא אתבע ממנה, כי אם שתתן לי לשתות, והיה אם תשיב לי: 'שתה וגם גמליך אשקה', בוודאי היא בעלת גמילות חסדים, שתתן לי יותר ממה שאני שואל, ואם כן 'אותה הוכחת לעבדך ליצחק' כי כל ביתו לבוש בגדי ישע לבריות...
וחז"ל אמרו: "כל כלה שעיניה יפות, כל גופה אין צריך בדיקה". וזה דבר שהחוש מכחיש, כי כמה מכוערות בעולם שעיניהן יפות. ועוד קשה: מה ראו חז"ל על ככה ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני זה, הלא "שקר החן והבל היופי", אלא ודאי שנתנו עצה לבדוק אחר המעשים, וזאת העצה היעוצה, שיבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים, כי אם עיניהן יפות בבריות, אז היא בלי ספק שלימה בכל המידות).

פסוק נ"ז

" נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ"

רלב"ג:

וכאשר קמו בבוקר אמר להם העבד שישלחוהו לאדוניו ושיתנו לו את רבקה ויוליכה ליצחק. והנה בתואל לא סירב בזה, אבל אחיה ואמה אמרו לרוב האהבה הדמיונית אשר להם עמה, שראוי שתשב הנערה איתם שנה או עשרה חדשים להשביע עיניה מראות אנשי בית אביה ומשפחתה ואחר תלך. ואמנם יאמרו זה, לפי שהיא הולכת לארץ רחוקה מאוד ולא ייתכן שתשוב לראות בית אביה. וחילה העבד פניהם שלא יאחרו אותו מלשוב אל אדוניו... וכאשר ראו זה, אמרו שישאלו לנערה, אם תסכים ללכת עמו, וכאשר שאלוה אמרה, שכבר תלך עמו, ולא יקשה בעיניה הפרידה מבית אביה.

האלשיך:

...הנה לא נתן עיניו בממון, כי ראה שעל מעט מים נתן נזם וצמידים, ומה גם אחרי הסעידו אותה ואת אנשיו וגמליו, אז יתן מנה יפה לקרובי הכלה, ועל כן הפליג להוראת טוב לבם באמרו "הנה רבקה לפניך קח ולך" אך הוא (=העבד) הוביש עצתם ויוציא כלי כסף וכלי זהב ויתן לרבקה, כי יישארו עמה בית אישה, אך מגדנות בלבד הוא מה שנתן לאחיה ולאמה; ובראותם כי לשקר שמרו, ונהפך לאבל מחולם, אז נהפכו לו והטילו כעסם באומרם "תשב הנערה..." להכעיסו. ולמען יתקן את אשר עיוות בממון. וגם לא אמרו: "אחר תוליכה" אלא "אחר תלך" כלומר: ולא עמך. אז השיב הוא: "אל יעלה על רוחכם כי אותי אתם מפחידים, כי אם לה' אתם מכעיסים, כי הוא העושה מה שאני עושה ומצליחני, ואותו אתם מנגדים" וזהו אמרו: "אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי". אז להסיר האשמה מעל עצמם אמרו: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" וכדי לשום בלבה שתמאן דיברו לה בלשון תמיהה: "התלכי", כלומר "האם תלכי", ועוד "עם האיש הזה", שהוא עבד והיעדר כבוד, ועם כל זה – "ותאמר: אלך".